אחרי כל אחד מהמפגשים ישבתי לכתוב סיכום, ומצאתי שקשה לי לארגן את הפגישות בכתב. הן יותר טעונות רגשית עבורי גם, עם דברים שעלו והוצפו שם. פחות באותו הרגע של המפגש, אבל בהחלט אחרי. אז לקח קצת זמן, אבל זה הסיכום שלי בינתיים.
המשימות של שני המפגשים הראשונים עברו לי בהצלחה. אחד הדברים שלקחתי מהמפגש הראשון ומהתהליך של בחירת המשימה הייתה השאלה של המרפאה בעיסוק "מה יפריע לך להשיג את המטרה?". באותו רגע אמרתי מה לדעתי יכול להפריע, אבל לקח לי קצת יותר זמן להבין שמדובר כאן בשינוי תפיסה אצלי.
תמיד שואלים "מה יעזור לך?", אבל אני חושבת שזו פעם ראשונה שנשאלתי "מה יפריע לך?". ופתאום יכולתי לתכנן איך להתגבר על האתגרים מראש. מצאתי את עצמי מאז אותו מפגש שואלת את עצמי את השאלה הזאת על דברים שונים, ומגלה שלפעמים זה אפילו יותר יעיל עבורי מלשאול מה יעזור לי.
החלק התיאורטי של המפגש השני הוקדש למודל של בראון לתפקודים ניהוליים, לציונים שהתחומים השונים קיבלו אצלי (מהשאלונים של המפגש הראשון) והפרעת הקשב שלי התחילה לקבל צורה יותר מוחשית ומדידה. יש בזה משהו מאוד מאשרר. זה באמת שלא כולם ככה.
בין המפגש השני לשלישי היה הפרש של שבוע וחצי, במקום שבוע. שיא חדש נשבר. שבוע וחצי ששולחן העבודה שלי היה בערך מסודר באופן רציף. אני חושבת שזה לא קרה מאז כיתה א' כשקנו לי את השולחן הראשון שלי. מה שהופך את זה ליותר מפתיע (מבחינתי לפחות) זה שהייתי קרוב לשבוע בלי תמיכה תרופתית והקשב שלי באופן כללי היה בפח, וזה עדיין עבד. (המשימה לא הייתה להשאיר את השולחן מסודר, אלא משימה קטנה יותר שהמטרה הייתה שתוביל לכך. אם המשימה הייתה להשאיר שולחן מסודר סביר שהבלגן היה עובר את הראש שלי כבר).
מבחינת תיאוריה אז חזרנו למודל של בראון וניתנו את המשימה של השבוע שהייתה דרכו. זה מחדד קצת יותר את החומר והכלים, ויכולה להגיד שאני מוצאת את עצמי שואלת את השאלות של המרפאה בעיסוק גם בזמנים אחרים, וזה עובד. אני מוצאת שלפעמים אני קצת פחות מתפזרת על אוטומט כמו בדרך כלל.
החלק של הראיון העיסוקי שהתחלנו על ההפרעה לאורך החיים הוא כנראה החלק הכי טעון פה, ונשאר איתי גם הרבה אחרי. מה שפעם היה כמה נרטיבים שונים שהורכבו מאנקדוטות וזכרונות שראיתי בהם כבר את הפרעת הקשב היו פתאום אחד ליד השני. הייתי צריכה לסדר הכל יחד ו… אלו לא החוויות הכי טובות שהיו לי, מן הסתם. והכל בבת אחת… אסכם רק שזה דווקא עוזר שהמרפאה בעיסוק מציינת מתוך הסיפורים שלי והשיחות שלנו את העוצמות. זה נותן לי משהו לחזור אליו ולמצוא מחדש את שיווי המשקל שלי.
בשורה התחתונה – ברור לי שההפרעה לא הולכת לשום מקום, אבל אני כן רואה איך אני מצליחה לעשות דברים ששנים לא הצלחתי ושאני יכולה לחיות קצת יותר בשלום איתה.
תפוח אדמה בהפרעה 
כתיבת תגובה