תפוח אדמה בהפרעה

לפעמים יש חשש שאנשים עם הפרעת קשב משתמשים בהפרעה כ"תירוץ", למרות צבר ההוכחות ההולך וגדל לכך שהפרעת קשב היא אמיתית והיא באמת פוגעת בהרבה מהפעולות היום יומיות. דברים כמו פגיעה בתפקודים הניהוליים של התנעה (Activation, על פי המודל של בראון), יכולים להיראות כמו עצלנות. אז האם היא באמת לא מצליחה להגיע למה שביקשתי בגלל הפרעת הקשב או שזה רק תירוץ לכך שהיא עצלנית? האם סתם לא התחשק לו ללכת עוד כמה מטרים להניח את התיק בחדר שלו כמו שהוא אמור והפרעת הקשב היא התירוץ שלו לכך, או שהיא באמת הגורם?

מה שקורה זה שהילד לא בהכרח ילמד את מה שאת חושבים שהוא לומד. אבל אפשר לטפוח אחד לשני על השכם כהורים שהנה, התעקשנו וזה השתלם. האמנם?

אובחנתי בבגרות. הסימנים היו שם עוד מגיל צעיר מאוד, אבל בשנים בהם זה לא היה משהו מדובר, בטח אל אצל ילדות קטנות ושמחות. אז מה אם כל מקום שהן עוברות בו נראה כאילו סופת הוריקן קפצה לבקר. כך שלמעשה, מעולם לא היה לי "תירוץ". התמודדתי בסופו של דבר עם אתגרים מאוד טיפוסיים להפרעת קשב, לא וויתרו לי, התעקשו איתי על כל הדברים הנכונים. האם למדתי את מה שרצו שאלמד? האם רכשתי את הכישורים שרצו שארכוש?

לא.

הפרעת הקשב למרות שלא אובחנה, הייתה אמיתית מאוד ונוכחת גם אז. דברים שלא הצלחתי לעשות בגללה, לא הצלחתי לעשות. זה לא משנה כמה התעקשו איתי, לא הייתה לי היכולת ולא היו לי הכלים להתגבר עליה. אף אחד לא לימד אותי איך להתמודד איתה, אף אחד לא נתן לי תמיכות שיעזרו לי להתמודד איתה. במקום זה קרה משהו אחר – למדתי דרכים לעקוף את הקושי של ההפרעה. וזה לא תמיד חיובי כמו שזה נשמע, ולא היה חיובי במקרה שלי.

ביקורת המחברות בשנים הראשונות של היסודי זכורות לי מאוד. כמו ילדה טיפוסית עם הפרעת קשב, להצליח להקשיב באמת בשיעור היה ממני והלאה. תמיד היה לי קושי עם למידה פרונטלית. המוח קולט שלא מדברים אלי ויוצא לחופשה. ריחפתי חלק לא מבוטל מהשיעור, או הפכתי את צבעי הפסטל שלי לדמויות בדרמה שהתחוללה בראשי, או אלף דברים אחרים. אבל פחות הקשבתי, ופחות העתקתי. הרבה פעמים היו לי עמודים של תאריך, כותרת ועוד כמה משפטים ראשונים ואחרי זה השכל יוצא לחופשה. אף פעם לא הצלחתי לכתוב, גם כשניסיתי לסכם תוך כדי שיעור זה תמיד היה ממני והלאה.

כך שביקורת מחברות הייתה דבר כואב. בפעם הראשונה נתפסתי בקלקלתי. כמובן שמפה שיחה עם ההורים, אני חייבת להקשיב, אני חייבת להעתיק מהלוח ולכתוב. הצלחתי? לא. רציתי, אבל לא הצלחתי. ההפרעה כאמור – אמיתית מאוד. אז עקפתי את זה. כשידעתי שתהיה ביקורת מחברות, הייתי מעתיקה מאוד מהר ממחברת של מישהי אחר. למדתי שאני לא חייבת להעתיק כל עמוד, אלא המורה מבקשת ממני לדפדף. ואז יכולתי להשאיר עמודים ריקים באמצע ולמדתי איך לדפדף כך שיווצר הרושם שהמחברת מלאה כולה. זיוף והונאה כבר בכיתה א'.

חשוב להבהיר – בהפרעת קשב אין פה עניין של רצון או בחירה. הייתי מתחילה את השיעור בשיא המוטיבציה, מתוך כוונה מלאה למלא את המחברת כמו שצריך, אבל תוך כדי שיעור מוצאת שאני מרחפת כבר כמה זמן ואין לי מושג מה קרה, כמה זמן עבר או מה היה.

האם הייתי צריכה שיוותרו לי על הביקורת? על הצורך בלהיות תלמידה טובה? לא בהכרח. אולי יש פתרונות אחרים. תמיכה תרופתית, ללמוד עם שותף שידוע שהוא זה שכותב ואני לומדת איתו. יש כל מני דרכים, אבל באותם ימים הפרעת קשב הייתה משהו של מופרעים, לא של ילדה טובה בסך הכל אבל עם מחברות ריקות. את הפער של ההפרעה לא למדתי לגשר.

הדפוס הזה חזר על עצמו. איפה שהפרעת הקשב הפריעה, אני נאלצתי למצוא דרכים למסך, להסתיר. לא היה לי איך לגשר על הפער בהיעדר כלים, בהיעדר אבחון. טבלאות של נקודות וכוכבים הוכיחו עצמן כלא יעילות די מהר, אחרי שההתרגשות של ההתחלה התפוגגה. ונשארתי רק עם חוסר יכולת לבצע דברים, אבל גם בלי הבנה של למה אני לא יכולה.

זה כמו שבשום שלב לא קיבלתי החלטה לא לעשות שיעורי בית. ועדיין, ברוב המכריע של המקרים לא עשיתי. לפעמים הייתי שוכחת לכתוב אותם. לפעמים הייתי זוכרת לכתוב את שיעורי הבית, אבל שוכחת לבדוק. לפעמים הייתי יודעת שיש שיעורי בית ומתכננת לעשות אותם, אבל זה תמיד היה עוד מעט, או אחרי משהו ואיכשהו היום היה נגמר והשיעורים לא נעשו.

בסוף אני יושבת בכיתה, והמחברת ריקה. אין שיעורי בית. כמה פעמים אפשר להגיד שלא עשית? סנקציות יש לרוב אבל זה לא מה שיעזור. אז לא אמרתי שלא עשיתי. לפעמים זה היה עובר חלק, ולפעמים היו מבקשים ממני להקריא את התשובה שלי. אז למדתי. לא להכין שיעורי בית, למדתי לאלתר את התשובה במקום, ולמדתי איך לעשות הפסקות קטנות בין מילה למילה על מנת לייצר את הרושם שאני מקריאה, כשמולי קלסר עם דף ריק.

יש לא מעט תפקודים המעורבים ביכולת להגיע לשיעור עם שיעורי בית. החל מהצורך להיות מפוקסת מספיק בשיעור להבין שיש שיעורי בית ולרשום אותם. בבית צריך לזכור לבדוק שיעורי בית, ואז לשבת להכין מההתחלה ועד הסוף. ואז לזכור להכניס את המחברת לתיק שוב. יש כל כך הרבה מקומות שהפרעת הקשב יכולה להפריע פה, ולא היה לי איך ללמוד לעשות את כל זה עם הפרעת קשב.

דוגמא נוספת היא הסיפור של מתוק, ושוקולד בפרט. זה אל שגדלתי בבית בו זה אסור, אבל יש מידתיות. רק שאני לא הצלחתי להתמודד עם המידתיות הזאת. הייתי רוצה עוד ומרגישה שאני חייבת. תמיד קיבלתי את ההסברים הנכונים, את האלטרנטיבות הנכונות, ידעתי שאני לא צריכה ולא אמורה לקחת עוד, אבל לא הצלחתי באמת לעצור את עצמי. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. כשהיו נוזפים בי על עטיפות ריקות, למדתי להסתיר אותן. כשהתחילו לשים לב להיעלמות של מתוקים, התחלתי לקנות מדמי הכיס בחוץ ולאכול רק מחוץ לבית. כשעברתי לגור לבד זה החריף לכדי בולמוסים של ממש.

זה טופל בהצלחה – אצל דיאטנית עם התמחות בהפרעות אכילה. תהליך ארוך ומרובה נפילות. הלוואי וזה היה קורה בגיל 12 ולא בגיל 28.

לאורך השנים האינסטינקט הראשוני שלי הפך להיות לשקר. לטוות סיפור. הפכתי לטובה מאוד בזה לאורך שנות ילדותי וההתבגרות שלי, כדי לכסות על כשלים שהיו קורים כל הזמן, על חוסר עקביות וחוסר היכולת להבין איך באמת להתגבר על הדברים האלו. זה הרגל שלא היה לי קל לשבור בבגרות. עדיין כשמשהו קורה אני מיד מרגישה את הסיפור הקטן, את השקר קופץ לפני השטח ואני צריכה להרגיע את החלק שטווה אותם כל הזמן שזה בסדר, אני יכולה להגיד מה קרה. לא צריך לכסות על הכל.

הפרעת קשב היא לא "תירוץ". בהרבה מקרים היא הגורם הישיר.

כשנותנים משקל להפרעת קשב זה לא אומר שמוותרים לילד (או לבן זוג, או לחבר יקר). זה אומר קודם כל שמכירים בקשיים שלו, שרואים אותו. זה אומר שצריך להבין איך ההפרעה נכנסת לתמונה, ואיך מגשרים עליה ועל הפער שהיא יוצרת. השילוב של קושי אמיתי שאין לך כלים להתמודד איתו, ודרישות מהסביבה יכול להוביל להרבה מקומות רעים. החל מילדים כמוני שלמדו לשקר ולהעמיד פנים ולסובב את העובדות כך שלא יראו את הכישלונות שלהם, לדפוסים הימנעותיים או מתנגדים. כמה אפשר לנסות להשתפר ולהיכשל לפני שמרימים ידיים?

כשמישהו עם הפרעת קשב מודה בקושי שלו, הוא לא מחפש שיוותרו לו – הוא מחפש עזרה, ולפעמים גם הכלה. כשילד עם הפרעת קשב מודה בקושי שלו – הוא לא צריך שיוותרו לו, אבל הוא צריך שיעזרו לו ללמוד להתגבר עליו.

הפרעת קשב יכולה להיות אתגר אמיתי. בהרבה מקרים היא התמודדות יום יומית עם דברים שלאחרים אולי נראים פשוטים – כמו לזכור להחזיר משהו למקום. כמו להקשיב למישהו עד הסוף. כמו לזכור שיש דברים שצריך לארגן למחר. כמו להתחיל מטלה שתיקח 10 דקות סך הכל. היא לא התירוץ, היא הגורם האמיתי וזה קורה דווקא בדברים הקטנים, היומיומיים איפה שלסביבה ללא הפרעות קשב אין שום התמודדות.