אייביליזם / יכולתנות – אייביליזם או יכולתנות בעברית, אלו דעות או מעשים המפלים כנגד אנשים עם מוגבלויות, בין אם במודע או שלא במודע. לפעמים זה בא לידי ביטוי בפעילויות והתנהגויות המניחות שעל האדם לעמוד באמות מידה שנקבעו על ידי החברה, או בביטול הקשיים והצרכים.
איפה כל זה פוגש את הפרעת קשב?
הפרעת קשב היא הפרעה שקופה, וכמו הרבה מוגבלויות שקופות אחרות (הפרעות נפשיות למשל) חשופה לאייביליזם שבעיקרו מבטל את הקשיים והחוויה של האדם וציפייה שיתיישר אם יידרש ממנו מאמץ נוסף לנורמות החברתיות.
לאייביליזם המוטמע בחברה שלנו יש השלכות רבות על איכות החיים של רבים. אייביליזם יכול למנוע מאנשים לחפש אבחנה לקשיים שלהם (או לקשיים של ילדיהם) מתוך דעה קדומה או אמונות מוטעות בנוגע לאבחנה, למשמעות שתהיה לאבחנה על חייהם (או חיי ילדיהם), או למנוע מהם לחפש טיפול לקשיים שהם סובלים מהם מתוך סטיגמות ודעות שאינן בהכרח מבוססות (כמו טיפול תרופתי לקשיים נפשיים, להפרעות קשב. פניה לפסיכולוג ועוד). לעיתים זה יגרום לאנשים לוותר על התאמות שיקלו על חייהם וישפרו את איכותם, או למנוע מהסביבה להעניק את אותם התאמות (כמו אנשים המסרבים להכיר בפטור מתור).
הרבה פעמים אנשים עם הפרעת קשב נאלצים להסביר את הקשיים שלהם, וחווים פקפוק וחוסר אמון מהסביבה. הערות כמו "רק צריך להתאמץ יותר", "אתה לא באמת מנסה" ו"אם רק תתרכז יותר אז תצליח". כל אלו גם מובילים לעיתים לפקפוק עצמי. האם אני באמת מתאמץ? האם באמת קשה לי כמו שאני אומר? האם באמת הקושי שלי זה הפרעת הקשב? אולי מה שאחרים אומרים עליי הוא נכון? אני בכלל עצלן? אולי זה לא באמת חשוב לי כל כך כי אז הייתי מצליח?
הקישור בין ריכוז וקשב למאמץ לא נכון בהפרעת קשב. אדם בעל הפרעת קשב יכול להתאמץ להישאר מרוכז ועדיין להיכשל בכך. זו חלק מהמשמעות של הפרעת קשב. בהפרעת קשב אין בהכרח קשר ישיר בין כמות המאמצים שאדם עם הפרעת קשב משקיע, לתוצאה, ובטח שלא אותו יחס כמו אנשים שאינם עם הפרעת קשב. האייביליזם המוטמע עמוק בחברה היא ההנחה שמי שיש לו הפרעת קשב יכול להתגבר עליה אם רק יתאמץ יותר, ישתדל יותר.
ככל הנראה הסיבה לכך היא שלאנשים שאינם סובלים מהפרעות קשב, אותם קשיים קיימים (להתרכז בשיעור משעמם, לסיים לקרוא את המאמר, לעשות את המשימה המעיקה ההיא בעבודה) יש יותר את היכולת להכריח את עצמם להתרכז, להתחיל את המשימה, להתמיד. הכשל פה הוא שהיכולת של מי שסובלים מהפרעת קשב לעשות זאת היא חלק ממה שנפגע בהפרעה.
אייביליזם זה להסתכל על הקשיים של הפרעת קשב קודם כל כחוסר מאמץ או רצון להשקיע. אתה מאחר כי אתה מזלזל, כי לא אכפת לך מספיק כדי לקום בזמן. את לא מחזירה דברים למקום כי אין לך כבוד לבית הזה. אתה לא מקשיב לי כי אתה לא מכבד אותי. הסימפטומים השונים מיוחסים לרצון של בעל הפרעת הקשב, וכמשהו שיכול להיפתר אם רק היה רוצה, ולמעשה ההתנהגויות שנובעות מההפרעה הן עניין של בחירה.
חלק מהבעיה עם ההפרעה זה שהביטויים שלה לא רק משתנים מאדם לאדם – אלא גם אצל אותו אדם לאורך תקופות החיים ואפילו באותו היום. העובדה שאדם עם הפרעת קשב לפעמים יזכור לעשות משהו ולפעמים לא, לפעמים יצליח לארגן את עצמו ולפעמים לא, מזינה את הרעיון שבגלל שבחלק מהמקרים האדם כן מצליח – אז הוא רק צריך להתאמץ מספיק כדי להצליח כל הזמן. מכאן שאם זה מה שנדרש – אין צורך בהתאמות, אין צורך בהכרה, אין צורך בטיפולים אלא פשוט בהתגייסות של האדם.
הסטיגמות סביב תרופות להפרעת קשב וכל הדיון והחששות סביבן הן ביטוי נוסף לכך. אם למישהו כואב קצת הראש, מציעים לו אקמול. אף אחד לא רואה בכך משהו חריג. גם כשיש קוצר ראייה אין בעיה עם משקפיים. אף אחד מהטיפולים האלו אינו מציל חיים, אבל הוא משמר איכות חיים. מאפשר לאדם להתנהל בהתאם לאמות המידה שנקבעו על ידי החברה. אבל כשמדובר בטיפול תרופתי בהפרעת קשב, יש נטייה לראות בו כמוצא אחרון, ולא ככלי לשיפור איכות החיים. קודם שהאדם עם ההפרעה יוכיח שהוא חייב ובאמת לא יכול להתאמץ יותר ורק אם אין ברירה אחרת, ולא רק יותר טוב לו עם טיפול תרופתי. האם ניסית ספורט כבר לפני שפנית לתרופות? האירוניה שרק על טיפול תרופתי אני מצליחה להתמיד בספורט.
זה חוזר שוב ושוב לאותה נקודה של הפרעה שקופה, וחוסר הכרה בכך שגם אם אי אפשר לראות את הקושי, זה לא אומר שהוא לא קיים. אז כשאומרים למישהו עם הפרעת קשב שהוא משתמש בהפרעת קשב כתירוץ, זה אייביליזם. זה למעשה לבטל את הקשיים והמגבלות של מי שמולך. להגיד שהפרעת קשב זה תירוץ, זה לא להכיר בהשלכות שיש להפרעת קשב על אלו שסובלים ממנה, ועל כך שיש התנהגויות שנובעות ממנה ישירות.
בחלק המקרים גם כשיש הכרה בהפרעת הקשב ובקשיים שנובעים ממנה, יש את ההנחה שאם אדם מטופל תרופתית, אז ההפרעה לא קיימת יותר. שניתן להביא אדם בין אם בתמיכה תרופתית או בטיפולים אחרים, למצב בו הפרעת הקשב הלכה למעשה לא קיימת יותר בחייו. זה לא נכון, גם אם אין להמעיט בחשיבות הטיפול ובחשיבות הקניית מיומנויות הם לא מעלימים את הפרעת הקשב. החיים איתה יכולים להיות יותר טובים אבל הציפייה להיעלמות כלל הסימפטומים וההתנהגויות שנובעות ממנה היא שגויה והיא למעשה ביטוי אחר של אם יושקע מספיק מאמץ (פשוט בכיוון יותר פרודוקטיבי) אז האדם וסביבתו לא יתמודדו יותר עם ההפרעה.
חשוב לציין שגם אנשים עם הפרעת קשב גדלים ומתבגרים כחלק מהחברה שלנו, כך שאין חסינות בפני אייביליזם גם מבפנים. גישות כמו טיפול תרופתי חייב להיות מוצא אחרון, ביטול הקשיים של אנשים אחרים עם הפרעת קשב גם אם הם מתועדים היטב בספרות הרפואית רק כי אנחנו לא חווים את אותם קשיים, או אנחנו כן מצליחים להתגבר על קשיים בתחום הזה.
לפעמים זה לא מופנה כלפי אחרים אלא כלפי עצמנו – הציפייה מעצמנו "להתגבר" על הפרעת הקשב, המחשבה שלא מגיעות לנו התאמות אנחנו נצליח להסתדר אם רק ננסה מספיק (ואף מילה על המחיר של זה), התיחום של הפרעת הקשב לדברים מאוד מסוימים בחיינו (כמו לימודים) ובשאר הזמן זה כי אנחנו עצלנים, או שלא התרכזנו כי לא באמת ניסנו מספיק.
הצעד הראשון לטיפול אייביליזם הוא קודם כל מודעות.
תפוח אדמה בהפרעה 
כתיבת תגובה