תפוח אדמה בהפרעה

אחד הנושאים המרכזיים שדיברנו עליהם במפגשים של קוג פאן הוא העניין של היכולת לעשות "עצור" במוח, ואז המודעות. המודעות מחולקת לשלושה סוגים: אינטלקטואלית, בזמן אמת ומנבאת. אלו דברים שכן דורשים תרגול, ואני משתדלת ליישם יותר ויותר. לא תמיד קל.

אחת ההצלחות הייתה שבשלב מסויים, קלטתי שעדיין תלויה שרשרת דגלים מיום ההולדת של הקטן שבועיים קודם. החלטתי שהגיע הזמן להוריד אותה. הורדתי אותה, וחלק בי מתחיל לערוך את הרשימה המנטלית: צריך לגלגל את הסרט, לסדר את כל הדגלים אחד על השני, לקחת את זה לחדר העבודה, להוציא את הקופסה מהמדף הרביעי, לפתוח את הקופסה, להכניס לשם הכל, לסגור את הקופסה, להחזיר אותה למקום….

כל מי שעם הפרעת קשב יכול להבין איך אני עם שרשרת דגלים ביד ופתאום להחזיר אותה למקום זו משימה מורכבת וקשה. באתי להניח אותה בצד מתוך המחשבה הרגילה של "זה קשה ומסובך, אני אעשה את זה אחר כך." ו… לשם שינוי תפסתי את עצמי עושה את זה. הצלחתי לעשות את החלק של ה"עצור". ומכאן לחשוב רגע, למה אני הולכת להניח את השרשרת דגלים על שולחן האוכל? למה זה מרגיש לי כל כך קשה? האם המשימה באמת קשה? או שפה בדיוק נכנסת ההפרעה?

כן. גלגלתי את הסרט, קיפלתי את הדגלונים, החזרתי הכול למקום שלו. עצם העובדה שהצלחתי גם לתפוס את עצמי רגע לפני, וגם ההבנה וההיכרות שלי עם התפקודים עזרה לי למצוא את הכשל ולשכנע את עצמי שכל הסיפור הזה ייקח 3 דקות וזהו. לקח 5 בערך.

המשכנו עם השאלון העיסוקי, שהיה המשך של להסתכל על כל ההיסטוריה האישית שלי, אבל הפעם כשאני יודעת שהפרעת הקשב שם ומתחילה לזהות איפה היא בעצם נכחה בנקודות שונות בחיי. זה מזכיר קצת כמו סדרות טלוויזיה שבסוף העונה השניה יש איזה טוויסט גדול, ולצפות מחדש בעונות שהיו ולראות איך בעצם בכל הפרקים היו הסימנים לאותו טוויסט, אבל עד הרגע בו הוא נחשף לא שמנו לב/ לא הבנו את זה ככה.

המטרה שלי בין שבוע 3 ל4 הייתה כל בוקר להחזיר את הכביסה שכבר קופלה בסלון, לארונות על מנת להוריד את העומס הצטבר בסלון ואיתו את הרעש בראש שלי. חלק מהענין של מודעות, של קוג פאן היה שבפעם הראשונה שעשיתי את זה – הבנתי שזה לא יעבוד לי. הצלחתי, אבל היה לי מאוד קשה לכנס את עצמי כל פעם חזרה לסלון, להתמקד רק בכביסה ולא להחזיר גם צעצועים על הדרך למשל. בעצם כמות המאמץ הנדרש רק להשאיר את עצמי על המשימה הייתה גדולה, והיה לי ברור שכמו דברים אחרים – יגיע הרגע בו אני ארגיש שזה יותר מדי, אדחה ואדחה ואדחה ו.. זה יפסיק לקרות.

פה התחלתי לשאול את עצמי "מה כן יעבוד לי? מתי זה יעבוד לי?" והחלטתי לשנות את זה מהבוקר – לערב. ללכת לישון כשהכביסה שקופלה הוחזרה כולה. ומה שקורה זה שלכל אורך אחר הצהריים אני מודעת לכך שכשאלך לישון הכביסה שקופלה צריכה לחזור למקומה, אני מחזירה פה קצת, שם קצת. הולכת לחדר הילדים ולוקחת איתי כמה גרביים. השינוי הזה עבד ועדיין עובד.

מבחינתי זו הייתה משימה חשובה כי אני כבר יודעת שכשהסביבה שלי מסודרת, יש עליי פחות עומס מנטלי. יותר קל לי לתפקד ולהתרכז. הפרדוקס של הפרעת קשב הוא הקושי להגיע למצב שהכל מסודר, ולהשאיר אותו ככה. ואני כן מאוד רוצה להצליח להטמיע הרגלים ושינויים במחשבה ובהתנהלות כדי שאוכל לשמור על הסביבה שלי במצב שיותר טוב לי בו.