את הדימוי "פרארי עם בלמים של אופניים" שמעתי בעבר בהקשר של הפרעת קשב, אבל באותו זמן לא ממש הצלחתי להבין אותו ואיך זה מתקשר להפרעת קשב.
עבורי, כמישהי שאובחנה מאוחר, הפרעת קשב היה השם שאיגד תחתיו את כל מה שעד לאותו רגע היה כל מה שסתם מקולקל או לא בסדר אצלי. לא יצא לי לחשוב על המשמעות שיכולה להיות לה אצל ילדים, אצל מי שלא פיתח עדיין את כל אותם רגשות שליליים כלפי עצמו והאבחנה היא מה שאומר "את לא מקולקלת", אלא עבורם עצם האבחנה עצמה יכולה לגרום להם להרגיש מקולקלים, שמשהו לא בסדר בהם.
ככל שקרב היום בו יעלה הצורך להסביר לילדי על הפרעת הקשב שלהם, מצאתי שאני מאוד מתחברת לכתבה ולגישה, ויכולה להבין איך היא נציגה לילד את ההפרעה באור אחר.
כשמדברים על פרארי עם בלמים של אופניים, מתכוונים לכך שהמוח של הילד, או האדם עם הפרעת הקשב, פשוט דוהר קדימה. כמו רכב ספורט, יש לו הרבה מאוד כוחות סוס, הוא מגיע למהירות גבוהה מאוד מהר, ויכול להיות מאוד מרשים. איפה הבעיה? בבלמים. כשהמוח דוהר כל כך מהר, והבלמים לא חזקים מספיק, אז לא תמיד מצליחים לעצור כשצריך. לא לעצור את עצמנו לפני שתשומת הלב קיפצת למשהו אחר, לא מצליחים לעצור את עצמנו לפני שאנחנו פועלים.
הדימוי מתייחס ישירות לאינהיביציה, יכולת העכבה שהיא אחד התפקודים הניהוליים שנפגעים בהפרעת קשב, וד"ר ברקלי מדבר רבות על איך זה יושב בבסיס של תסמינים רבים שהם חלק מהפרעת הקשב.
ויכולתי ממש לראות איך כשמסבירים לילד שיש לו מוח שהוא פרארי, מהיר וחזק ועוצמתי, אבל צריך לעבוד על הבלמים שלו – איך זה עוזר לילד לספר סיפור אחר לעצמו שם הוא פרארי! מהיר וחזק ויקר (ויפה, מודה). זה לא "שוטר הרדום" עם שוטר שמתרשל בתפקידו (או מזכירה, או משרת. תלוי במי מספר). פה שמים את הדגש גם על הטוב, ויש בו רק בעיה אחת קטנה (או לא כל כך קטנה במקרה שלי ושל אלו שירשו את החומר הגנטי שלי).
הכתבה:
ד"ר ברקלי על אינהיביציה:
תפוח אדמה בהפרעה 
כתיבת תגובה