תפוח אדמה בהפרעה

לפני כמה שבועות ניהלתי שיחה עם חברה ותיקה שגם לא הפרעת קשב. היא העלתה את הנושא של Toxic Productivity, עליו לא שמעתי לפני כן. אחרי ההסבר שלה גם התחלתי לחפש קצת על הנושא ולראות אומרים עליו, וגם ספצפית בהקשר של הפרעת קשב. מעלה גם לכאן חלק מהמחשבות והמסכנות שלי בנושא.

המונח הכללי של פרודקטיביות רעילה, מתייחס לשאיפה להיות יצרני כל הזמן, ובזמן הזה לייצר כמה שיותר. כל הכותרות של "איך תספיקו יותר", העצות, הטיפים של איך בעצם לא לתת לעצמנו מנוחה ולרדוף אחרי עצמנו לעשות עוד, להסבפיק עוד. זה המונח הכללי יותר.

אבל בהקשר הספציפי של הפרעת קשב, מדברים עליו בהקשר של עצות וטיפים של איך להיות יעיל יותר, שפשוט לא רלוונטיים עם הפרעת קשב. כאחת שאובחנה מאוחר, קראתי כמה ספרי עזרה עצמית, קורסים של ניהול זמן, של יעילות. חלק מהעצות היו עצות שכן עזרו פה ושם, אבל הרוב? עזרו בהתחלה כשהמוטיבציה גבוהה ואז.. הפסיקו לעבוד.

ומה קרה?

הרי זה עבד בהתחלה. ואנשים אומרים שזה עובד. רק אני לא מצליחה לעשות לעשות עם עצמי משהו. וזה דפוס שחוזר על עצמו, אז מה בעצם הבעיה פה?

אני כמובן.

וזה נכון גם לעצות של אנשים ללא הפרעת קשב שמצפים שפשוט יעבדו. זה לא תמיד נכון. גם מה שעובד למישהו עם הפרעת קשב אחת, לא יעבוד לאחר. ויותר מזה, מה שעובד למישהו עם הפרעת קשב בחלק מהפעמים, לא בהכרח יעבוד בפעמים אחרות. ההפרעה מושפעת מכל כך הרבה גורמים שגם אם נדמה לנו שבפנינו שני מצבים דומים, אי אפשר לנבא אותה לגמרי.

ועדיין, אנחנו או הסביבה לפמעים מייצרים סוג של מדריך למשתמש כזה. תעשה א', ואז את ב' ואז נקבל את התוצאה הרצויה ממי שיש לו הפרעת קשב. ככה זה עובד אצל הרוב אחרי הכל. בכל המקרים כשזה קרה לי, לא הייתה חשיבה מאחור של "מה הכשל האמיתי פה? באיזו חתיכה בדיוק בשרשרת זה נופל?" אלא הנחה שזה מה שיעזור ברוב המקרים (למי שאין הפרעת קשב בדרך כלל) אז זה מה שצריך לעשות כאן. למעשה,

ומה שזה עושה זה כמו בשם, סביבה רעילה. בין אנחנו כלפי עצמנו (שהרי למה אנחנו לא מצליחים? למה זה לא עובד עבורנו? כי הבעיה בנו) או של הסביבה כלפינו, הרי הסביבה עושה הכל כדי שנצליח ואנחנו לא מצליחים, אז מה זה אומר? ובכן, זה אומר שיש הפרעת קשב, שטומנת בחובה פגיעה בתפקודים הניהוליים (המקום להזכיר שלהפרעת קשב יש רמות חומרה שונות, אצל כל אחד זה מתבטא אחרת ויש עוד גורמים שמשפיעים על ההפרעה ככה שייתכן שיום אחד הכל יהיה נהדר ובתקופה קשה יותר שום דבר לא יעבוד). זה אומר שכל העצות האלו, ספרי הדרכה, קואוצ'רים ושלל נשמות טובות בחיינו (וחלק גדול מהן באמת נשמות טובות עם כוונות טובות כמו הורים וחברים) לא לוקחות בחשבון את האינטרקציה של הפרעת הקשב הספציפית עם מה שמנסים לעשות.

השיחה עצמה הייתה די קצרה, אבל המחשבות שעלו לי בעקבות זאת נשארו איתי הרבה יותר. אוסף החוויות שבהם הסביבה ניסתה לעזור לי, אני ניסיתי למצוא מענה ובסוף רק שנאתי את עצמי יותר (ולעיתים גם את הסביבה) צפו וצפו. את כל הספרים שהיו אמורים לעזור לי לסדר את החיים שלי קצת יותר, להגשים קצת יותר. להפוך להיות האדם שידעתי שיש בפנים ולא הצלחתי להוציא החוצה.

ובסוף תמיד נחלתי אכזבה, שהסתיימה גם בעוד מנה גדושה של כעס עצמי.

לפחות היום, עם האבחון וההבנה של מה קורה אצלי, אני מצליחה להסתכל אחורה בחמלה כלפי עצמי. הלוואי ויכולתי לחבק את הנערה שהייתי, ואת האישה הצעירה שהייתי. הגיעה לה הרבה יותר קרדיט ממה שנתתי לה.