תפוח אדמה בהפרעה

המפגשים 7 ו8 הוקדשו להמשך השאלון העיסוקי, והחיבור הרעיוני בינו לבין שאלון ערכים שגם נעשה. כאשר הרעיון הוא שעיסוקים שיותר קלים עם הפרעת קשב (למרות שבהחלט ייתכן שלוקחים יותר מאמץ) נוטים להיות עיסוקים שמתחברים לערכים שלנו.

מתברר שהשאלון העיסוקי ארוך, אבל כמו שאר השאלונים שעשיתי עד כה במסגרת הטיפול – הוא מאפשר להסתכל על הפרעת הקשב שלי ברזולוציה שמעולם לא עשיתי קודם, ולדייק לעצמי יותר איפה הקשיים שלי, מה כן מפריע לי ומה פחות. ומבחינתי גם איפה אני רוצה להיות. מה הכי חשוב לי לשפר, איפה הכאב נמצא.

התחלתי לשים את הדגש קצת יותר על לדאוג לעצמי. להבין שאני צריכה להיות במצב טוב כדי לתפקד כמו שאני רוצה. וזה כולל גם דברים כמו לאכול כמו שצריך ולישון. עם כל הקשיים שיש סביב ההתארגנות לאותן פעולות.

אני מתחילה לראות איפה הקשיים הכי גדולים שלי. איפה המכשולים שמפילים אותי כל פעם מחדש, בכל סיבוב. עכשיו כשאני יודעת על מה להסתכל, ואני יודעת איך לקרוא לזה בשם אני מתחילה להבין את עצמי יותר, את כל הגורמים להתנהגות שלי. זה מאפשר לי לחזות את עצמי יותר טוב ולהבין איך ובמה להשקיע את המאמצים שלי באופן שייתן יותר פרי.

ההבנה שאקטיבציה היא בעיה גדולה עבורי למשל. כמה שמוסחות היא בעיה בעבודה, בלימודים ומעט בבית, האקטיבציה – הקושי בלהתחיל פעולה הוא החבלן הכי גדול פה.

והיה לי מקום פתאום להתחיל להביע בקול את אחד הפחדים הכי גדולים שלי בטיפול. שמה שקרה בטיפולים שונים לאורך השנים, יקרה גם פה. מה שהיה – הוא שיהיה.

אני טובה בספרינטים. אני מסוגלת לפעמים לחודשים ספורים, להיות 130%. ואז הכל מתפורר. אני שהרגשתי לפני רגע על גג העולם, מתרסקת. כל מה שהרגשתי שהשגתי אבד, ואני לא מצליחה לשחזר את זה.  ובאמת בקוג פאן יש עניין של מי שמסיים את הטיפול (שהוא 4 יחידות מוגדרות), יכול לקבוע מפגשי שימור בפרקי זמן שיותר מתאימים לו כדי לא לאבד את זה.

זה מרגיע.

זה מרגיע לא רק ברעיון שיש על מה להישען, אלא שזה גם חלק מההפרעה, וזה משהו שגם מסתכלים עליו בקוג פאן. שמכירים בו. חלק מהפחד שקיים בי מאז שעלתה המחשבה שאולי יש לי הפרעת קשב – האם באמת יש לי הפרעת קשב, או שאני סתם "דפוקה"? האם הקושי הזה הוא באמת חלק מהפרעת הקשב שיש לי (עכשיו שהיא מאובחנת) או שזה פשוט קטע שלי, ושאני עדיין בעצם "דפוקה".

לאט לאט. רומא לא נבנתה ביום אחד.