תפוח אדמה בהפרעה

שלום, יש לי הפרעה מחרבשת חיים.

כלומר, יש לי הפרעת קשב אבל בפועל מה שהיא עושה זה לחרבש הכל. אם זה לבד לא מספיק, אז גם לא אובחנתי בילדות וביליתי שנים בלהאשים את עצמי בחרבוש הכללי שיוצא לי הרבה מהזמן.

זה תסכל אותי, הרגיז אותי, מה לא. ידעתי שיש לי קשיים בתחומים מסויימים, וניסיתי כל כך להתגבר עליהם. מה לא קראתי, איזו שיטה לא ניסיתי ליישם, עצות מהסביבה ומכל נשמה טובה שנקרתה בדרכי. יומנים, תזכורות, שעונים מעוררים, טיימרים וקפאין, ספורט ורשימות על גבי רשימות על גבי רשימות, ומחברות ופתקים. הכל.

לא וויתרתי לעצמי. לא כשדיקן אמר לי שאני במקצוע הלא נכון ולא בשיחת חתך שנתית ששוב כמו שעון נאמר לי שאני לא יסודית מספיק וכמה ניסיתי להיות יסודית! כמה ניסיתי לעבור על הכל ולוודא שהכל סגור! ורשימות. וספרים על ניהול זמן. ולו"ז שלא עובד כי תחושת הזמן שלי מקולקלת.

אבל אז חשבתי שאני זו שמקולקלת.

ועוד ניסיון בתואר, ולהגיע לאוניברסיטה למבחן רק כדי לגלות שכתבתי במחברת את התאריך לא נכון והמבחן היה אתמול. אבל אני ממשיכה בכל הכוח. לאלף כיוונים שונים אז אני לא באמת זזה. אני פול גז אבל בניוטרל.

והבלאגן. הבלאגן בכל מקום. על השולחן, החדר, הבית, הבלאגן בראש.

וכל פעם למה לא החזרתי שום דבר למקום. ורציתי להחזיר. ואני רוצה לקבור את עצמי כי זו הפעם ה900 שאני מבטיחה שאנסה להשתפר, ואני רוצה! כל כך רוצה! ונמאס לי מהבלאגן ונמאס לי שהכל מתחרבש.

ועוד חברה כועסת כי לא אמרתי לה יום הולדת שמח אבל בכלל אין לי מושג מה התאריך היום.

ועוד תזכורות ועוד תזכורות והכל כתוב ביומן! אבל איפה הוא? מתי פתחתי אותו לאחרונה? אוי, אני חייבת לפתוח אותו יותר. בשביל מה יש לי יומן? אחד יפה כזה, עם מקום למטרות ולדברים שצריך לעשות ואני אף פעם לא זוכרת לפתוח אותו.

ושוב עליתי את הרכבת לכיוון ההפוך ולמה הן יוצאות מאותו רציף? אה, אני ברציף הלא נכון ולא שמתי לב. למה אני אף פעם לא שמה לב?

וכל פעם אני לוקחת נשימה ארוכה, מבטיחה לעצמי ולסביבה שלא עוד, ואני נחושה ואני רצינית ומחוייבת לשינוי אמיתי. זה לא מספיק, דברים עדיין מתחרבשים על בסיס קבוע. כל מה שכתבתי ועוד, שוב ושוב ושוב. אני מנסה להשתפר ולוקחת ועוד קורס ועוד שיטה, עוד ספר ועוד עצה.

חלק מהדברים עובדים ואני מתחילה לקוות שיום אחד ייצא ממני מבוגר שמצליח לתפקד בלי להיות עם הלשון בחוץ, בלי 30 פשלות בדרך של כל דבר, בלי להיות לא יסודית מספיק. שום דבר לא מספיק טוב. אני תקועה בבינוניות. המוח ב150 קמ"ש אבל לא מצליחה לבצע כמו שצריך. אז אני במקומות שמצריכים ממני השקעה מינימלית כדי להיות בסדר, ומדי פעם אני זורחת ואנשים שואלים אותי מה מישהי כמוני עושה פה, אני יכולה הרבה יותר. רק שאני לא מצליחה במקומות שדורשים יותר.

אדם מתפקד, סך הכל. אבל המחיר האישי לא קטן, תחושת ההחמצה והפספוס תמיד ברקע. פוטנציאל קיים שלא ממומש.

החדשות הטובות הן שהשינוי שכל כך רציתי, שניסיתי להביא בכל כך הרבה דרכים קרה בסוף. זה קרה אחרי שגיליתי שיש שם לכל מה שקורה לי, ושזה נקרא הפרעת קשב וריכוז.

הפעם הראשונה שהייתי קשובה בהרצאה מהתחלה ועד הסוף, הייתה לקראת סוף הניסיון השלישי לתואר. קורס חוזר (איך לא). כמה ימים אחרי שהתחלתי טיפול תרופתי.

הייתי בהלם. גם כשאני מנסה לכתוב בשיעור, אני לא מצליחה להיות קשובה. גם כשאני משחקת עם הידיים, מציירת מבוכים, מה לא. ופתאום לראשונה אני שם בשיעור, כל השיעור.

הפעם הראשונה שלא חזר בשיחת הערכה השנתית ההערה "את צריכה להיות יסודית יותר", הייתה בהערכה חצי שנה אחרי שהתחלתי טיפול תרופתי.

הפעם הראשונה שהבית שלי היה מסודר באמת באמת, בלי פינות בלאגן, בלי כלום, היה כמעט שנה אחרי שהתחלתי את הטיפול התרופתי. הפכתי את כל פינות הבלאגן לפרוייקט. והצלחתי לסיים אותו.

לא ויתרתי לעצמי. בשום שלב. לא הסכמתי להרים ידיים על שום דבר. אבל מצאתי את עצמי נחבלת שוב ושוב ושוב, כי פשוט המשכתי לזרוק את עצמי על קיר. הנזק שעשיתי לעצמי מבחינה רגשית הוא אדיר. אף אחד אף פעם לא היה מרוצה, לא אני, לא הסביבה. וכמה שלקחתי אחריות וניסיתי להשתפר ולשנות זה פשוט לא עזר.

מאז למדתי לשחרר הרבה דברים. את הכעס על עצמי ששוב חירבשתי הכל. את האשמה. את התסכול (טוב, את חלקו). גיליתי שאני יכולה להיות יותר אדיבה כלפי עצמי, שאני מסוגלת גם לחמול עליי.

למדתי לחפש דרכים אחרות לעשות את מה שאני מתקשה, את כל מה שלא עובד לי בדרך המקובלת. למדתי לתעדף ולבחור מה נכנס ומה לא לסדרי העדיפויות שלי. למדתי שאני לא יכולה להסתכל על אחרים כמדד, ושאני עדיין אחרבש דברים וזה בסדר. זה מסתכל, ולפעמים אני רוצה לפרוק. אבל אני עדיין בסדר.

האבחון הוא הכרה בקושי. הכרה בשוני. הכרה בכך שתהליכים אצלי עובדים אחרת. ואני לא יכולה ללכת נגד זה, כי קרוב היום שבו אני פשוט אשבור את עצמי לרסיסים. אבל אין שום דבר באבחון ובהכרה באבחנה שלי, בשוני שלי, וויתור.

הבית נקי בדרך כלל. זה לקח זמן, אבל בסוף מצאתי את הדרך להתמיד בספורט. סוגרת פינות עם הזמנה של קובה בסיבוס של העבודה כי לא אצליח לבשל תמיד, ואז נזכרת שאמרתי שאני לא מזמינה יותר קוסקוס לילדים בזמן שאני מנסה להוציא את הקוסקוס המדובר משיער בלונדיני באמבטיה. בכל מקרה מזמינה קוסקוס פעם הבאה.

דברים משולמים בזמן. הבית מתנהל, אני מתנהלת. אני גם מצליחה לנשום לפעמים עכשיו.

ועדיין, לפעמים, אני מחרבשת דברים. וכן, זה יותר מרוב האנשים. עשיתי דרך ארוכה מאוד, למדתי המון מה עובד לי, מה פחות. ועדיין אני אף פעם לא אהיה כמו מישהו שאין לו את ההפרעה.

מאוד קל לחלק עצות למישהו אחר. מאוד קל להגיד למישהו שהוא צריך לקחת אחריות. אבל מה קורה כשלוקחים אחריות, אבל זה פשוט לא מספיק?

אף אחד לא מחרבש את החיים שלו כי בא לו.

חלק מהאנשים משלמים מחירים מאוד כבדים כדי להגיע ל60% ממה שרוב האנשים עושים. הקושי אמיתי, ולפעמים הוא הרבה יותר גדול ממה שנראה מהצד. לא תמיד אפשר לראות מהצד כמה אדם באמת משקיע ומנסה, במיוחד כשהתוצאות ממשיכות לצאת עקומות.

אבל העיקר זה לקום, לעשות. גם אם הכל מתחרבש בסוף.

וכל מי שקם ועושה ומנסה, מתחיל מחדש שוב ושוב ראוי לחיבוק ומילה טובה ואפילו מדליה.