זה סיפור על משפחה שיצאה לחופשה סוף סוף, בפעם הראשונה מאז הילדים. סיפור על אימא אחת עם הפרעת הקשב הלא קלה שלה, ושלוש מזוודות (וחתול). על ההרפתקה של שני הורים עם הפרעת קשב וילדיהם מופרעי הקשב בטיסה לחו"ל אולי נספר בפעם אחרת.
הסיפור שלנו מתחיל בצהריים כשהגענו הבייתה סוף סוף אחרי דרך ארוכה ומעט מדי שינה. יחד איתנו חזרו גם שלושת המזוודות מהטיול.
אז מה מיוחד בסיפור הזה? מה שונה בו? שמשפחה עם הפרעת קשב חזרה הבייתה עם שלוש מזוודות מטיול, וכל שלושת המזוודות פורקו כולן על הערב, חזרו לאחסון וכל תוכן המזוודות חזר למקום או לכביסה.
נס גלוי בהתחשב בכך שהיחיד בבית ללא הפרעת קשב הוא החתול שחיכה לנו בקוצר רוח ונזף בי במשך חצי שעה תמימה עם מיאו כעוס מרגע שחזרנו (לא היינו בבית יומיים וחצי, כן?)
הרבה פעמים כשאני מדברת על קוג פאן, אני מדברת על השאלות שלמדתי לשאול את עצמי. זה באמת אחד הכלים הכי יעילים שקיבלתי. המקרה הזה לא שונה וגם הוא היה הזדמנות לתרגל את המיומנות הזאת.
הצעד הראשון היה להחליט שאני רוצה שכל המזוודות יפרקו היום.
למה אני רוצה לפרוק את כל המזוודות היום?
כי המזוודות גדולות ותופסות מקום, אני גם לא רוצה את העומס המנטלי של "עוד לא סיימתי לפרוק את המזוודות".
מאחר וזה יכול להימשך חודשים אפילו, אני מעדיפה לסיים הכל היום, גם לפנות את המקום וגם לחסוך מעצמי את העומס המנטלי הנוסף.
אחרי זה התחלתי לחשוב, מה קורה שהפריקה נמרחת לפעמים שבועות וחודשים?
ובכן, מה קורה אם אני לא מסיימת לפרוק?
בדרך כלל אני פורקת בחדר השינה ליד המראה. המזוודה לא מפריעה שם לאף אחד באופן שוטף. אפשר לעבור, אפשר להשתמש במראה. זה מעיק מנטלית, אבל מעשית? לא מפריע.
מה קורה אם לא פרקתי הכל? כלום.
אם אני צריכה משהו שבמזוודה אני שולפת אותו, והשאר נרקב שם. אני מדי פעם רואה שהמזוודה עדיין שם, מרגישה אשמה ומחזירה שני פריטים למקום. אלו שקל לי להחזיר.
אוקיי, אז אני צריכה שהמזוודות בעצם… יפריעו לי? כדי שלא אשכח שאני צריכה לסיים לפרוק? כן!
ברוב המקרים אני מתחילה לפרוק, אבל באיזה שלב סוג של "נתקעת". דברים שפחות מובן איפה הם הולכים, או דורשים קצת יותר מאמץ מכל סוג שהוא ואז פשוט נשארים במזוודה, מה שמקשה על לסיים לפנות אותה, לסגור אותה ולשים אותה באחסון.
אז הצעד הבא והקצת קיצוני היה להחליט שאת המזוודות אני עכשיו מקפלת ומחזירה למקום. כלומר, שופכת את כל התכולה שלהן בסלון, מקפלת ומאחסנת אותן מהחשש שאני אשאר עם מזוודות פתוחות סלון לשבועות.
אז פתחתי את שלושת המזוודות בו זמנית בסלון הלא גדול שלי והן השתלטו לי על הכל. זהו, אין סלון. ואיפה החתול? בין כל הדברים שפרקתי, משחק ומועך. מכריח אותי להרים דברים כמה שיותר מהר.
ועכשיו יש לי בלאגן גדול על הרצפה ש*ממש* מפריע לי כי זה סלון די קטן שאני עובדת ממש קשה להשאיר מסודר. יש לי חתול שכועס עליי ומשחק בדברים שהוא לא אומר להרוס. יחד עם קפה, יש לי את התנאים להצליח במשימה.
ועמדתי בה.
מפה לשם, הצלחתי לסיים להחזיר את הכל למקום כי פשוט הייתי צריכה את הסלון שלי שוב ושום מזוודה לא נשארה עם קצוות. לחתול שלום, בסוף קיבל מספיק ליטופים (למרות שכל יום באו להאכיל, לשחק וללטף אותו).
הצעדים עצמם לא בהכרח הכי מתאימים לכל אחת, אבל חלק גדול מהטיפול של קוג פאן היה להבין מה כן עובד אצלי ומה לא, וגם בסיטואציות חדשות לנסות להבין איך כן להצליח את מה שאני רוצה להשיג.
תפוח אדמה בהפרעה 
כתיבת תגובה