המודעות להפרעת קשב בחברה שלנו עולה בשנים האחרונות, כמו גם ההבנה לא רק בקהילה הרפואית אלא גם בחברה שהפרעת קשב לא נעלמת באורח פלא בגיל 18 אלא ממשיכה איתנו לכל החיים מובילות לכך שיותר ויותר אנשים מבוגרים מתחילים לתהות אולי בכלל הם סובלים מהפרעת קשב גם, ופשוט לא אובחנו בילדות.
למרות ההתקדמות המתוארת, הרבה מאותם אנשים ששוקלים לגשת לאבחון מקבלים שלל תגובות החל מפשוט ביטול מוחלט, ועד "אבל חיית עד עכשיו עם ההפרעה, מה זה משנה? מה זה ייתן לך?"
במשפט אחד? איכות חיים אחרת.
בשנים האחרונות יותר ויותר מחקרים מראים את המחירים שמשלמים מי שהגיעו לבגרות עם הפרעת קשב ללא אבחון. בין אם בתחלואה נלווית כמו חרדה ודיכאון, ערך עצמי נמוך, קשיים במערכות יחסים, במקומות עבודה ובבית.
גם מי שהסתדר לכאורה, ששרד עד היום, לפעמים מוציא משאבים קוגנטיביים ורגשיים לא מעטים על מנת לפצות על הפרעת הקשב. משאבים שאם היו יכולים להיות מופנים למקומות אחרים, היו יכולים להביא למימוש עצמי טוב יותר או פשוט לשיפור איכות החיים.
להבנה שאולי יש לי הפרעת קשב הגעתי בגיל 30. את החותמת הרשמית של ADHD (Type C( קיבלתי בגיל 31. זה היה אחד הרגעים המכוננים של חיי, גם בפרספקטיבה של שנים אחרי. מה זה בעצם נתן לי?
קודם כל, זה נתן לי שם והסבר למה לכל הרוחות לא בסדר איתי. זה שהפרעת קשב לא מאובחנת לא אומר שהיא לא שם. ההיפך, היא שם אבל בגלל שלא יודעים עליה לא מצליחים להסביר מה קורה. הפוסט הזה הוקדש לאיך זה הרגיש לחיות עם הפרעה מחרבשת חיים בלי לדעת עליה. עוד פוסט שעסק בזה, עסק בדרכי התמודדויות שלפעמים מפתחים כשיש הפרעת קשב ואין שום כלים להתמודד איתה.
אז הדבר הראשון שהאבחון עשה הוא להגיד לי שאני לא דפוקה. אני האמנתי שאני דפוקה, או שמשהו בי דפוק. חוסר היכולת שלי לעשות דברים שנראו לאחרים זניחים באופן עקבי, בלי קשר לכמה אני רוצה לעשות. הדרך בה כל הכוונות והרצון שלי לא באמת עזרו, לא באמת הצלחתי לבסס אף הרגל אמיתי לא משנה כמה ניסיתי, הקושי בוויסות רגשי ועוד פשוט גרמו לי לתחושה שמשהו בי פגום, לא בסדר.
ואז בא האבחון ואמר לי שאני לא דפוקה, אני לא פגומה. אני אדם שלם שפשוט יש לו הפרעת קשב.
ברגע שיש גם שם לקושי, התחלתי לחפש וללמוד אודותיו. מה זה בכלל הפרעת קשב? איך זה מתבטא? ולאט לאט למדתי גם איך ההפרעה אצלי משתלבת בכל התחומים, למה ניסיונות שונים שלי להתגבר על קשיים מסוימים שבעצם נבעו מהפרעת הקשב לא הצליחו, ואיך דווקא כן להתגבר עכשיו שאני יודעת למה זה לא עובד.
בעצם זה פתח את הדרך לטיפול גם תרופתי וגם לקוג פאן ולשיפור שהגיע בכל תחומי החיים שלי, ממש. גם בלימודים (ניסיון שלישי להוציא תואר ראשון(, בעבודה, בזוגיות, בהורות. גם בתחום החברתי הייתה לזה השפעה.
כמו שהפרעת קשב הפריעה לי בכל תחום ותחום בחיים, ככה התהליך של טיפול ושל התאמה של הסביבה שלי שיפרה את החיים בכל תחום ותחום.
החיים גם נעשו קלים יותר. ההתמודדות עם ההפרעה דרשה ממני המון משאבים שלא הייתי מודעת שאני בכלל מקדישה לה. הצלחתי באופן יחסי בחיי, אבל המאמץ שנדרש ממני היה גדול ולא תמיד הבנתי כמה מושקע בזה. פתאום כשהעומס שההפרעה מייצרת הופחת משמעותית, גיליתי כמה יש לי יותר זמן ויותר יכולות לדברים שאני אוהבת, שעושים לי טוב.
אפשר להגיד שחייתי לפני האבחון, אבל אין ספק שמאז שאובחנתי אני חיה הרבה יותר. החיים שלי הפכו ליותר קלים וליותר טובים. לא רק שאיכות החיים שלי השתפרה אלא גם של הסביבה שלי.
והאמת ההיא שמגיע לי. מגיע לכל מי שיש לו הפרעת קשב.
מגיע לנו לחיות חיים מלאים יותר, למצות את היכולות הטמונות בנו טוב יותר. מגיע לנו לשפר את איכות החיים שלנו.
לקריאה נוספת
חשיבות האבחון של הפרעת קשב במבוגרים / Dr Stephen Humphries
על הצהרת הקונצנזוס בנוגע לאבחנה וטיפול במבוגרים עם הפרעת קשב
תפוח אדמה בהפרעה 
כתיבת תגובה