אחד הדברים שמאפיינים אותי מגיל די צעיר ומשותפים להרבה אנשים עם הפרעת קשב, זה היכולת להתמיד במשהו לתקופה מסויימת אבל לאחריה תהיה "התפזרות", ומשם כבר לא אצליח לאסוף את עצמי להתמיד באותו דבר שוב. כאילו אני מצויינת בריצות למרחקים קצרים, אבל לא מצליחה להתמיד בשינויים, תחביבים וכדומה.
בין המחלה והמבחן, נסיעות שהיו ועוד כמה דברים, יצא ששברתי את הדפוס שבניתי לעצמי עם הקוג פאן והמשימות, אחד הדברים שחששתי מאוד מפניהם.
מפגש 14 הפך למשמעותי עבורי בדיוק בגלל הפחד הזה, שלתקופה קצרה אראה ישועות ואז אאבד הכל שוב. בין המבחן שלמדתי אליו, לתקופת מחלה, מצאתי את עצמי מאבדת את כל המטלות היומיות הקטנות, ומרגישה שאני הולכת אחורה בניהול הפרעת הקשב שלי.
אז ישבנו לנתח מקרה, יום אחד ספציפי שהרגשתי אבודה לגמרי ולפרק אותו לגמרי מבחינת מה הרגשתי, מה לא הצלחתי לעשות, אילו תפקודים ניהוליים היו לי חסרים? מה יכולתי לעשות אחרת? אילו אסטרטגיות ניסיתי ומה יכול היה לעזור לשפר את זה?
ניסחנו יחד כמה תובנות בניסיון לגבש גם אסטרטגיות לימים כאלו. שיש לי עוגנים שאני חייבת לא לוותר עליהם, כי זה משליך על כל היום שלי. יש לציין שגם מפרספקטיבה של אחרי הטיפול, אני מאוד משתדלת להקפיד על אותם עוגנים שעזרו לי בימים לא פשוטים מאז. הצלחתי לשמר הרבה יותר ממה שחשבתי, חלק בעזרת השיחה של מפגש 14, חלק עם מפגשי שימור שעשיתי.
הצלחתי ליישם את המסקנות של המפגש הזה גם הרבה אחרי, בתנאים הרבה פחות פשוטים בהמשך.
חלק מהמפגש הוקדש גם להכנה למפגש קוג פאן משותף עם בן הזוג. בן הזוג הוא חלק משמעותי מהתמיכה שלי, ומהמסע שלי באבחון, טיפול וניהול הפרעת הקשב שלי, והסיכום שלו בהמשך.
תפוח אדמה בהפרעה 
כתיבת תגובה