בשנת 2003, קריסטין מיסרנדינו חולת הזאבת (לופוס) יצרה את דימוי הכפיות להסביר לסביבתה וחבריה את המגבלות שיש לה, את האנרגיה המוגבלת שלה והיכולת המוגבלת שלה לעשות דברים ביום.
מאז זה הפך לדימוי מקובל בעולם של מוגבלויות, כאשר המודל עובר התאמה מסויימת בהקשר של הקושי עליו מדברים.
מה זה אומר בעצם, דימוי הכפיות?
נניח ואתם קמים בבוקר, ויש לכם כמות מסויימת של כפיות עכשיו שקמתם. עכשיו כל דבר שאתם עושים, לוקח ממכם כפיות. לצחצח שיניים. להתלבש. ארוחת בוקר. לנסוע. לחזור. עבודה או לימודים עצמם.
אבל מה קורה כשנגמרות לכם הכפיות? אז זהו. נגמר. אין לכם את היכולת לעשות דברים נוספים. נגמרו לכם הכפיות לפני המקלחת של הערב? לא תצליחו להתקלח. הכיור מלא בערב? כלים יקחו לכם 5 כפיות ונשארו לכם 2 שצריכות להספיק גם לצחצוח שיניים ולהחליף בגדים.
איך כל זה מתקשר להפרעת קשב?
הפרעת קשב לא מאופיינת ברמות אנרגיה נמוכות בניגוד לדימוי המקורי, אבל כן יש קווי דמיון מסויימים. בהפרעת קשב המון פעולות שנראות אוטומטיות או פשוטות לאחרים, לוקחות מאיתנו יותר משאבים.
התמודדות עם גירויים רבים בו זמנית היא מטלה הרבה יותר מפרכת כשיש הפרעת קשב למשל. יום עבודה רגיל במשרד או מטלות כמו נהיגה יכולות להיות מעייפות יותר עם הפרעת קשב בגלל הצורך כל הזמן להחזיר את הקשב שלנו למה שאנו עושים.
ביצוע רצף של משימות קטנות דורש יותר ממי שיש לו הפרעת קשב, ודברים כמו מקלחת הופכים לקשים יותר כי יש רצף שצריך לבצע בסדר החל מלהתפשט. לא סתם זו מטלה שגם מבוגרים וגם ילדים עם הפרעת קשב נוטים לדחות (הסבר על תפקודים ניהוליים כאן) ולא תמיד מובן לסביבה למה, כשבעצם נדרש מאיתנו יותר. למי שיש גם קשיים בוויסות החושי זה דורש אפילו יותר, ההתמודדות עם השינוי בתחושות.
גם אם רמות האנרגיה לא שונות מאחרים, עצם העובדה שאנשים עם הפרעת קשב נדרשים להשקיע הרבה יותר משאבים במהלך יום רגיל בחברה שלנו משפיעה עלינו.
זו אחת הסיבות שלפעמים ילדים עם הפרעת קשב יכולים לתפקד טוב בבית הספר אבל בבית להתפרק. שמבוגרים עם הפרעת קשב אנחנו מתפקדים טוב בעבודה, אבל בערב חלקני לא מסוגלים אפילו להפעיל מכונת כביסה או להכין ארוחת ערב פשוטה. נגמרו הכפיות.
אבל מה עושים עם זה?
קודם כל, קצת חמלה עצמית. להבין שבגלל שהרבה דברים לוקחים מאיתנו יותר משאבים, לא תמיד נוכל לעשות את כל מה שרצינו או תכננו. לשים לב מה סוחט אותנו יותר במהלך היום, ושזה יכול להיות גם דברים שלא נראים ככה ממבט ראשון לאחרים. למשל ישיבה מרובת משתתפים שדורשת מאיתנו להתרכז ולהתמודד עם אנשים רבים שמדברים יחד ולהבין מה כולם אומרים ומה צריך לעשות אחרי הפגישה.
שיעור,שדורש מאיתנו ריכוז, סיכום, השתתפות, מעקב אחרי מה קורה בשיעור בכל רגע נתון יכול להיות יותר מעייף לפעמים מריצת בוקר למרות שעל פניו כל מה שעשינו היה לשבת במזגן, כי בפועל עשינו הרבה יותר מרק לשבת.
כשאנחנו מבינים טוב יותר מה היכולת שלנו מבחינת עשיה, אנחנו יכולים לתכנן טוב יותר את היום ואת הציפיות שלנו מעצמנו. אם צפוי לנו יום מלא בדברים מתישים בעבודה, סביר שבערב כשקבענו עם חברים לא באמת יישארו לנו כפיות ונמצא את עצמנו מבטלים למרות שבאמת רצינו לצאת ולפגוש אותם.
אבל הכפיות לא באמת מספיקות לי, איך משיגים עוד כמה?
הפתרון הוא בדרך כלל לא בהעלאת מספר הכפיות, משהו שלא תמיד אפשרי (אם כי אורח חיים של שינה מספקת, תזונה נכונה, ספורט, הפחתת גורמי לחץ יכול לעזור) אלא בהפחתת כמות הכפיות שדברים עולים.
הטיפולים השונים להפרעת קשב יכולים לעזור באופנים שונים. טיפול תרופתי שמפחית את תסמיני ההפרעה, מוריד את מספר הכפיות שדברים דורשים מאיתנו באופן ישיר. אסטרטגיות שונות להתמודדות עם הקשיים שהפרעת הקשב מערימה מאפשרות לנו לעשות דברים באופן יותר יעיל לנו, ובכך להוציא פחות כפיות.
טיפולים התנהגותיים שונים (אני עשיתי ועודני ממליצה על קוג פאן) מאפשרים לנו ללמוד יותר טוב את ההפרעה ולהבין איפה זה עולה לנו יותר, ומה אפשר לעשות כדי להתנהל אחרת באופן שגם יחסוך כפיות ויאפשר לנו פשוט לעשות יותר.
תפוח אדמה בהפרעה 
כתיבת תגובה