"לכולם יש הפרעת קשב היום" זה משפט ששמעתי כמה וכמה פעמים בחיי בזמן שאני מנסה להסביר על ההפרעה שלי, או של ילדיי. זה משפט מאוד נפוץ שחוזר על עצמו הרבה, גם מאנשים שכוונתם טובה בסך הכל. אולי צריך לעשות קצת סדר.
רגע, אבל זה נכון?
קודם כל, לא.
לא לכולם יש הפרעת קשב, ולמעשה לרוב האוכלוסיה אין הפרעת קשב. עם זאת, מדובר בהפרעה יחסית נפוצה ולכן סביר שבכל מסגרת ניתקל לפחות בכמה אנשים עם הפרעת קשב.
הסטטיסטיקות משתנות ממדינה למדינה (בין היתר בגלל נגישות לאבחון, מודעות וכדומה) אבל בגדול מדברים בקרב מבוגרים על 2.5% עד 6.7% מהאוכלוסיה ובקרב ילדים על 5% עד 7.2% (רפרנס בסוף). זה אומר שלפחות ילד אחד מתוך 20 יהיה עם הפרעת קשב, וסטטיסטית סביר שבכל כיתה יהיו 1-3 תלמידים עם הפרעת קשב.
מה הבעיה במשפט הזה?
אם לכולם יש הפרעת קשב וריכוז, אז בעצם לאף אחד אין הפרעת קשב וריכוז. הפרעות מוגדרות בסטייה שלהם מההתנהגות הטיפוסית והנפוצה. כך שאם כולם סובלים מהפרעת קשב, הקשיים של הפרעת קשב קיימים אצל כולם.
אם זה היה נכון, אז למה כל כך קשה לנו? למה אנחנו לא עומדים בציפיות החברתיות מאיתנו לעיתים תכופות? הרי אם כולם ככה, אז הציפיות היו צריכות להיות בהתאם כמו שאף אחד לא מצפה מאיתנו לנשום מתחת למים.
המשפט הזה למעשה מכחיש את הקשיים וההתמודדויות שילדים ומבוגרים עם הפרעת קשב חווים, מונע הנגשה והתאמות שיכולות להטיב מאוד עם מי שכן יש לו הפרעה וגם נופל תחת אייביליזם.
אחד הדברים שלפעמים מטעים אנשים זה שלכולם יש פעמים של מוסחות, קושי להתרכז, וכדומה. מה שמבדיל בין הפרעה לבין מצב רגיל זה עוצמת התסמינים, שכיחותם וההפרעה לניהול חיים תקינים ועמידה בציפיות החברתיות. קושי להתרכז בשיעור מסוים, בוקר הפוך שקשה להתארגן בו, לאבד פעם את המפתחות הם לבד אינם מעידים על הפרעת קשב, וגם הפתרונות של רוב האנשים להתמודד עם הפעמים האלו, במקרים רבים לא יהיו יעילים להפרעת קשב (על הפרעת קשב ופרודקטיביות רעילה).
לעיתים המשפט נאמר מתוך כוונה טובה, כדי לנסות להרגיע למשל, אך הוא עדיין גם לא נכון וגם מבטל את הקשיים של ההפרעה. ניתן במקום זאת לשים דגש על כך שהפרעת קשב ניתנת לניהול ולא מעט אנשים מצליחים להתמודד איתה בהצלחה.
אז מה בעצם מבדיל הפרעת קשב ממצבים שכולם חווים לפעמים?
בגדול, מה שמבדיל הוא תדירות התסמינים, חומרת התסמינים וההפרעה לעמידה בציפיות החברתיות לאותו הגיל.
הפרעת קשב גם מאוד תקשה על שיפור בהתנהלות, גם כשמאוד רוצים להתנהל יותר טוב, וקושי ברכישת מיומנויות בתחומי ההפרעה (כמו ארגון, הרגלי למידה, סדר ועוד).
במקרים של הפרעה יחסית קלה מבחינת חומרת תסמינים או יכולות פיצוי גבוהות (למשל מחוננים) יהיה יותר קשה להבחין בהפרעה למרות המחיר שהיא גובה והפער בין הפוטנציאל למה שקורה בפועל יהיה קיים.
האם ייתכן מישהו ללא הפרעת קשב אבל תסמינים דומים?
כן, בהחלט. ייתכנו גורמים שונים לבעיות קשב וריכוז, כאשר הפרעת קשב וריכוז זו הפרעה ספציפית תחת המטריה הרחבה של בעיות קשב וריכוז.
חלק מתהליך האבחון (על תהליך האבחון במבוגרים) אמור לכלול הערכה של הרופא ושלילה של אפשרויות אחרות שעשויות לגרום לתסמינים דומים. אבחנה מבדלת היא חלק מהתהליך.
בסביבה שלי יש אחוז גבוה יותר עם הפרעת קשב ממה שציינת, איך זה מסתדר?
כשהייתי בתיכון, לא אני ולא חבריי היינו מאובחנים. עכשיו, באמצע שנות השלושים לחיינו, רוב החברים שרכשתי בשנות התיכון ותחילת שנות ה20 מאובחנים כולל אני. איך זה בעצם?
את היעדר האבחון בשנות הילדות קל להסביר בתת אבחון בקרב בנות, וגם בקרב מחוננים במיוחד בשנות ה90. המצב היום טוב יותר, אך עדיין יש לאן לשאוף מבחינת איתור ואבחון.
לאנשים עם הפרעת קשב יש נטיה להתחבר יותר למי שיש לו הפרעת קשב. יש לכך מספר סיבות, כמו קשיים לעמוד בציפיות חברתיות מסויימות ויותר קל עם מי שגם לא עומד בהם ולא שופט על כך. בנוסף לכך, הפרעת קשב היא הפרעה תורשתית וסביר שמי שיש לו הפרעת קשב אינו היחיד במשפחתו עם ההפרעה.
הנטייה הזו יכולה להוביל לכך שמי שיש לו הפרעת קשב מסתכל סביבו ורוב מי שהוא רואה הוא עם הפרעת קשב, ויכול לייצר את ההרגשה שלכולם יש הפרעת קשב, כי לכל הסביבה שלנו יש, אבל גם הרושם הזה לא נכון.
לקריאה נוספת: אייביליזם, פרודקטיביות רעילה, איך מאבחנים הפרעת קשב בבגרות
הפניות לסטטיסטיקות:
תפוח אדמה בהפרעה 
כתיבת תגובה