מיסוך או מאסקינג, הוא מונח המתאר אדם שמווסה את האישיות שלו, או ההתנהגות הטבעית לו בפני הסביבה. המונח נמצא בשימוש נרחב בקרב אוטיסטים, ולאחרונה המונח החל לצוץ גם בהקשר של הפרעת קשב, דיונים על המחיר של מיסוך, והמחיר של הפסקת המיסוך בהפרעת קשב.
מה זה מיסוך בהפרעת קשב?
מיסוך בהפרעת קשב לרוב שם את הדגש על טשטוש התסמינים של ההפרעה כלפי חוץ. התנהגויות, הרגלים, תירוצים שמאומצים על מנת לטשטש את ההפרעה כמה שאפשר.
המיסוך מאוד אופייני למי שאובחנו בגיל מאוחר, כדרך התמודדות עם ההפרעה ותגובות הסביבה לתסמיניה, גם כשאין לה שם עדיין. ההפרעה מולדת והיא שם בין אם אובחנה ובין אם לא.
ד"ר ראסל ברקלי קורא לזה "ניהול רושם" בספרו על הפרעת קשב מבוגרים.
מה ההבדל בין מיסוך לאסטרטגיות להתמודדות עם הפרעת קשב?
הדגש במיסוך הוא כלפי חוץ. מי שקרא כאן על סיפורי ילדותי (בפוסט כאן) יכול לראות שלא תמיד מדובר באסטרטגיה להתמודדות עם הקשיים של ההפרעה (כמו לכתוב הכל תוך כדי ישיבה כדי לא לשכוח) אלא בהתמודדות עם תגובת הסביבה לקשיים של הפרעת הקשב (כמו ללמוד לשקר ממש טוב על שיעורי הבית).
מטרתן של אסטרטגיות להצליח להתמודד, או להתמודד טוב יותר עם תסמיני ההפרעה והן מכוונות ישירות לקשיים.
מה בעייתי במיסוך בעצם, אם זה עוזר להיטמע יותר בחברה?
השיטות שמאמצים במיסוך יכולות לפגוע בנו בשלל דרכים. למשל היפראקטיבית שגוזרת על עצמה שתיקה בישיבות בעבודה כי היא לא מצליחה למתן את ההתפרצויות ודיבור באריכות, אולי מצליחה לא להתפרץ אבל קולה לא נשמע יותר, מה שגם יכול להשפיע לרעה בעבודה כשעלולים לחשוב שאין לה דעה או מה להגיד.
תלמיד היפראקטיבי שמשקיע מאמצים בלזוז כמה שפחות בכיסא, יקבל פחות הערות מהמורה ואולי מבחינת הסביבה התנהגותו השתפרה אבל הוא אפילו פחות פנוי להקשיב לשיעור וללמוד את החומר.
מופרעי קשב שלא מצליחים להתגבר על הבלאגן ואי סדר בבית, ונמנעים מלהזמין אורחים ומילדיהם להזמין חברים מהבושה שהם לא מצליחים להיות מאורגנים, נפגעים לעיתים חברתית.
בכלל, הימנעות מסיטואציות ש"יחשפו" את התסמינים לאחרים, כמו לא לדבר בישיבות או לא להזמין הבייתה יכולים לפגוע מקצועית, חברתית, לגרום לאובדן של הזדמנויות שונות בחיים.
במקרים כמו עם שיעורי הבית והשקרים – המיסוך מונע את היכולת ללמוד מיומנויות ואסטרטגיות נחוצות, כי לכאורה הכל בסדר ומתפקד.
ניסיונות פיצוי כמו לעבוד שעות נוספות (לעיתים ללא תשלום) במקום העבודה ולפעמים גם סופי שבוע מהבית, כי ההפרעה מובילה לכך שהתפוקה במהלך היום לא מאוד גבוהה וצריך להדביק פערים, יכולים להביא לשחיקה, לפגיעה בזוגיות ובזמן המשפחתי ועוד.
לכל זה לרוב נלווה גם לא מעט לחץ נפשי בדרך כלל שגם גובה מאיתנו מחירים.
אז איך מורידים את המסיכות בעצם?
צריך לזכור שכולם ממסכים ברמה כזאת או אחרת. כולנו בולמים דברים שלא מקובלים בחברה. זה חלק מלחיות בחברה, ולא פסול לגמרי.
אבל חשוב לשים לב שאנחנו לא פוגעים בעצמנו. כשאנחנו לומדים על הפרעת הקשב שלנו, אנחנו יכולים להוריד חלק מהצורך במיסוך על ידי תיווך ההפרעה שלנו לסביבה, מה שנקרא לרוב סנגור עצמי או ייצוג עצמי.
במקרה של התלמיד למשל, ניתן להסביר את הצורך בתנועתיות, לעשות משהו גם תוך כדי ולמצוא פתרונות אחרים. אני נוהגת לקשקש, ולהסביר שדווקא הציור מאפשר לי להקשיב טוב יותר. יש כאלו שמרוויחים מכל מני צעצועי וידג'ט שמעסיקים את הידיים, או צריכים למתוח את הרגליים יותר (אני הייתי "צריכה" לשירותים כל הזמן).
גם טיפול יכול להוריד לחלק חלק מהצורך במיסוך. כשיעילים יותר במהלך יום העבודה, יש פחות צורך לנסות לפצות אחרי. כשמצליחים להתמודד טוב יותר עם התסמינים, הצורך יורד.
עם זאת, אזכיר שהפרעת קשב היא לכל החיים. טיפול תרופתי מפחית את תסמיני ההפרעה, איך אינו תרופת פלא (ובטווח מחוץ להשפעת התרופה ההפרעה עדיין שם). טיפולים כמו קוג פאן עוזרים להתנהל איתה טוב יותר ויכולים לשפר את איכות החיים איתה, אבל הם לא מעלימים אותה ואת הצורך להתמודד איתה.
מכאן הצורך ללמוד לסנגר על עצמנו, לתווך לסביבה את ההפרעה והקשיים שלנו חשוב, בשביל לא לשלם את המחירים של המיסוך.
ככל שהחברה תכיר יותר בהפרעת קשב, בכל מה שהיא גורמת, זה גם יהיה קל יותר. בחברה אייביליסטית ומלאה בדעות קדומות, הרבה יותר קשה.
פוסטים קשורים: מחשבות על תיוג, אייביליזם והפרעת קשב
תפוח אדמה בהפרעה 
כתיבת תגובה