תפוח אדמה בהפרעה

עברה שנה מאז טקס קבלת התואר הראשון שלי. זו הייתה דרך ארוכה וקשה בהרבה ממה שציפיתי, בין היתר בגלל הנעלם שנקרא הפרעת קשב. אז לרגל השנה לקבלת התעודות ולבישת הכובע המטופש, זה הסיפור שלי (אין פואנטה, רק סיפור).

הייתי תלמידה מצטיינת בבית הספר ובתיכון. ידעתי שאחרי הצבא ארצה ללמוד, בדקתי מראש את הדרישות במוסדות, הכוונתי את הבגרויות שלי בהתאם. לא ציפיתי שייקחו לי 12 שנה, 3 מוסדות לימוד ונחישות שלא תמיד ברור לי מאיפה הבאתי אותה להצליח לבסוף לקבל את התואר.

למרות שהיו לי שתי חברות מאובחנות עם הפרעת קשב, והתסמינים היו שם תמיד, אף אחד לא חיבר את הנקודות, במיוחד כי ההפרעה לא פגעה בפן הלימודי בבית הספר (או יותר נכון: הצלחתי לפצות ביעילות), אבל הדרכים שבתיכון בדיעבד פיציתי על ההפרעה לא הספיקו בתואר.

קצרה היריעה מלספר את כל קורות התואר שהתחלתי בגיל 21, נשרתי משתי אוניברסיטאות, והתחלתי אותו פעם שלישית בלימודי ערב עם משרה מלאה, כשאני בהריון עם הגדול שלי וגם עברתי חודשיים אשפוז במחלקת הריון בסיכון עם רעלת הריון וקיסרי דחוף על תקופת הבחינות הראשונה שלי.

זה לא רק נשמע הרבה, זה באמת הרבה. לא יודעת איפה מצאתי את הנחישות והאמונה העצמית לעשות זאת. בשלב הזה הסביבה הקרובה אליי די התייאשה ממני. רוב חברותיי היו אחרי תואר ראשון חלק גם שני. הרגשתי כאילו אני הסתומה שלא מסוגלת להוציא תואר ראשון מסכן.

השתלשלות אירועים במהלך חיפוש עבודה, הובילה אותי להחלטה שלנסות שוב. כיאה להפרעת קשב שמשהו תופס אותה, מצאתי את עצמי יושבת על כל האופציות לעומק במקום לעשות את הדברים שהייתי אמורה לעשות באותו הזמן.

עברתי בין מכללות שונות שמציעות לימודי ערב במדעי המחשב, דיברתי עם החבר'ה מהצבא על איפה הם עשו וממליצים, והחלטתי (ביהירות מסויימת) שאפשר לעשות תואר תוך כדי החיים עצמם, גם אם עכשיו אני נשואה ומתכננת ילד.

מסלול ערב של 3 שנים (שלושה סמסטרים בשנה אבל) לקח לי 5 וחצי שנים (מתוכם שני סמסטרים של הפסקת לימודים, שתי פריסות מחדש של התואר וקורונה, ואבחנה אחת).

שני ילדים על כל המשתמע מכך. הריונות, בדיקות, לידות, התאוששות (להגיע למכללה עם תינוק בן שלושה שבועות אחרי לידה מהגיהנום כי צריך לסגור את הפרוייקט גמר).

אחרי שהאמצעי נולד, דברים התגלגלו ומצאתי את עצמי קוראת באתר על תסמיני הפרעת קשב והתחילו לרדת לי האסימונים. כל מה שקראתי, שיקף בעצם את הילדות שלי. חיברתי פתאום את כל הנקודות שסתם ריחפו בחלל קודם.

האבחון נתן לי את התשובות על הפעמיים שנשרתי מהתואר, על הקורסים שנכשלתי בהם שוב ושוב אבל עם הטיפול התרופתי פתאום קיבלתי מעל 80.

חוויתי לראשונה בחיי מה זה להקשיב שיעור שלם. לראשונה בחיי הבנתי כמה הפסדתי מהשיעור גם כשחשבתי שאני מרוכזת. כמה קשיים היו לי בתהליך הלמידה עצמו. חזרתי מהפסקת לימודים עם מוטיבציה מחודשת, והרגשה שאני יכולה לעשות את זה.

אני לא בטוחה גם היום מאיפה הביטחון לנסות פעם שלישית, אבל אני גם לא בטוחה שבאמת חשבתי לעומק אלא קפצה המחשבה ואז פשוט קפצתי איתה. אולי להפרעה יש גם יתרונות.

התינוק שלמדתי בין הרדמה להרדמה שלו כבר הפך לילד שנתן לי חיבוק גדול בבוקר של המבחן האחרון (קורס חוזר בסטטיסטיקה).

ואז הבקשה לסגירת תואר, והחשש הזה שבטוח פספסתי משהו ואין מצב שאני באמת סוגרת אותו, נכון? 12 שנה שהתואר הזה מלווה אותי, אין מצב שזה באמת נגמר.

אבל נגמר. זה באמת נגמר.
סגרתי אותו. עשיתי את זה.

ועכשיו? אני סמסטר שלישי אל תוך תואר בפסיכולוגיה בפתוחה 😁