-
יומני קוג פאן – מפגש תשיעי
את המפגש התשיעי התחלנו עם ניתוחי המקרה, או מה שנקרא OPEA. בשפה של מרפאות בעיסוק זה occupational performance experience analysis, בשפה של מי שעשה צבא זה נקרא תחקיר.
התחקיר? תקופת בחינות בפתח. אם אעבור אותה בשלום, זו תהיה תקופת הבחינות האחרונה לתואר שלי, אחרת הוא יגרר עוד.
אז אחר צהריים אחד בן הזוג היקר לוקח את שני הילדים על מנת לפנות ללי כמה שעות טובות ללמידה. אני מתכננת את הלמידה, לוקחת את הכדור שיעזור לי להתרכז בלמידה, כולם הולכים ועכשיו זה רק אני ופינת הלמידה שלי.
אני, פינת הלמידה המבולגנת וחדר העבודה המבולגן הכוונה.
"טוב, אז אני רק אסדר כמה דקות ואתחיל ללמוד"
בפעם הבאה שהסתכלתי על השעון גיליתי שעברה שעה שלמה. הכל מבולגן, החדר במצב שאי אפשר לעשות בו כלום מלבד לסדר, כי התחלתי פשוט להוציא הכל מהארונות כדי שאוכל להחזיר דברים למקום כמו שצריך.
מפה לשם, מעל 3 שעות של עבודה אינטנסיבית הלכו על לסדר את חדר העבודה. כשסיימתי, כבר הייתי עייפה ולא נשאר זמן רב עד שכולם חזרו הבייתה. את מה שתכננתי ללמוד באותו אחר צהרים כבר לא הספקתי.
הניתוח\תחקיר מתחלק לכמה שאלות ודירוג הביצועים. על פניו, סידרתי את כל החדר ביסודיות. עבודה מרשימה. בפועל, תכננתי בכלל ללמוד. גם התיעדוף וגם ניהול הזמן לקו בחסר באותו אחר הצהריים שהיה אמור להיות מוקדש למטרה מסוימת, וזמנה של סטודנטית שהיא גם אימא וגם במשרה מלאה הוא מוגבל, וניצול לא נכון שלו הוא בעיה.
הרעיון של התחקיר, של השאלות והדירוג הוא משהו שחוזר על עצמו בהמשך הטיפול, והצלחה ביישום שלו גם מחוץ לטיפול היא חלק ממה שחולל אצלי את השינוי היותר גדול בעקבות קוג-פאן.
יותר מזה, אחרי שנים של לעשות דברים באותו אופן (זה המקובל) ולהיכשל שוב ושוב, לא להצליח או להצליח רק חלקית, זה נתן לי את הכלים לשבור את המעגל הנורא של כישלון ולמצוא את הדרך בה מתאים לי לעשות דברים.
מבחינתי, זה הדבר הכי קסום בטיפול הזה. פירוק איטי והדרגתי של מעגלי קסמים שליליים שאיתי כל כך הרבה שנים. השחרור הזה, והתקווה שמכאן זה באמת משתפר.
-
יומני קוג פאן – המפגשים השביעי והשמיני
המפגשים 7 ו8 הוקדשו להמשך השאלון העיסוקי, והחיבור הרעיוני בינו לבין שאלון ערכים שגם נעשה. כאשר הרעיון הוא שעיסוקים שיותר קלים עם הפרעת קשב (למרות שבהחלט ייתכן שלוקחים יותר מאמץ) נוטים להיות עיסוקים שמתחברים לערכים שלנו.
מתברר שהשאלון העיסוקי ארוך, אבל כמו שאר השאלונים שעשיתי עד כה במסגרת הטיפול – הוא מאפשר להסתכל על הפרעת הקשב שלי ברזולוציה שמעולם לא עשיתי קודם, ולדייק לעצמי יותר איפה הקשיים שלי, מה כן מפריע לי ומה פחות. ומבחינתי גם איפה אני רוצה להיות. מה הכי חשוב לי לשפר, איפה הכאב נמצא.
התחלתי לשים את הדגש קצת יותר על לדאוג לעצמי. להבין שאני צריכה להיות במצב טוב כדי לתפקד כמו שאני רוצה. וזה כולל גם דברים כמו לאכול כמו שצריך ולישון. עם כל הקשיים שיש סביב ההתארגנות לאותן פעולות.
אני מתחילה לראות איפה הקשיים הכי גדולים שלי. איפה המכשולים שמפילים אותי כל פעם מחדש, בכל סיבוב. עכשיו כשאני יודעת על מה להסתכל, ואני יודעת איך לקרוא לזה בשם אני מתחילה להבין את עצמי יותר, את כל הגורמים להתנהגות שלי. זה מאפשר לי לחזות את עצמי יותר טוב ולהבין איך ובמה להשקיע את המאמצים שלי באופן שייתן יותר פרי.
ההבנה שאקטיבציה היא בעיה גדולה עבורי למשל. כמה שמוסחות היא בעיה בעבודה, בלימודים ומעט בבית, האקטיבציה – הקושי בלהתחיל פעולה הוא החבלן הכי גדול פה.
והיה לי מקום פתאום להתחיל להביע בקול את אחד הפחדים הכי גדולים שלי בטיפול. שמה שקרה בטיפולים שונים לאורך השנים, יקרה גם פה. מה שהיה – הוא שיהיה.
אני טובה בספרינטים. אני מסוגלת לפעמים לחודשים ספורים, להיות 130%. ואז הכל מתפורר. אני שהרגשתי לפני רגע על גג העולם, מתרסקת. כל מה שהרגשתי שהשגתי אבד, ואני לא מצליחה לשחזר את זה. ובאמת בקוג פאן יש עניין של מי שמסיים את הטיפול (שהוא 4 יחידות מוגדרות), יכול לקבוע מפגשי שימור בפרקי זמן שיותר מתאימים לו כדי לא לאבד את זה.
זה מרגיע.
זה מרגיע לא רק ברעיון שיש על מה להישען, אלא שזה גם חלק מההפרעה, וזה משהו שגם מסתכלים עליו בקוג פאן. שמכירים בו. חלק מהפחד שקיים בי מאז שעלתה המחשבה שאולי יש לי הפרעת קשב – האם באמת יש לי הפרעת קשב, או שאני סתם "דפוקה"? האם הקושי הזה הוא באמת חלק מהפרעת הקשב שיש לי (עכשיו שהיא מאובחנת) או שזה פשוט קטע שלי, ושאני עדיין בעצם "דפוקה".
לאט לאט. רומא לא נבנתה ביום אחד.
-
יומני קוג פאן – סיכום המפגשים החמישי והשישי
אז אחרי שבוע רווי דרמות (ילדים קטנים וכו'), יצאתי מאיזון לגמרי. באחד הימים, במשך 4 שעות כל פעם נכנסתי למטבח לקחת כדור, ושכחתי שהלכתי למטבח לשם כך ובסוף לקחתי אותו ממש מאוחר (ועזר מאוד להכניס סדר לראש שלי). הגעתי למצב שאני רעבה ולא מצליחה להתפקס על להכין חביתה. מצאתי את עצמי אוכלת זיתים מהקופסה במקרר עם כפית.
מהתכנון של לרוץ 3 פעמים בשבוע, רצתי רק את הפעם הראשונה. באחת הפעמים מצאתי את עצמי לבושה ופשוט לא מצליחה להביא את עצמי לצאת (מישהו אמר אקטיבציה?). אחרי כמה שבועות שהכל יחסית הולך בקלות, מצאתי את עצמי אחרי המפגש הרביעי כשדברים כבר לא הולכים לי כל כך בקלות.
ולמדתי שיעור שבחמלה עצמית מהמרפאה בעיסוק. לקחת גם צעד אחורה ולהסתכל על כל התמונה, כי היא גם משפיעה עליי ועל ההפרעה. להסתכל יותר על ההצלחות שכן היו. שאפילו לאכול זיתים מהקופסה זו הצלחה, שמצאתי משהו וישבתי לאכול. גם אם זו לא הייתה חביתה.
וכן, היו דברים טובים. השינוי שעשיתי עם הכביסה עובד (בפרקים הקודמים – סיכום מפגש ארבע). אין ספק שכשהסלון מסודר יותר, יותר קל לי ויש פחות עומס ורעש בראש שלי. אני מתחילה להבין יותר את האסטרטגיות שכן עובדות לי – ויותר חשוב למה הן עובדות לי.
למשל הTo do list היומית שלי. עוזרת לי להכניס סדר ליום שלי, להגדיר תעדוף ומטרות. אני יודעת שלא בהכרח אסיים את כולה, אבל היא סוג של מצפן. היא עוזרת לי לא להגיע למצב שהיה מאוד נפוץ בעבר – לעבוד כל היום, להתרוצץ מדבר לדבר אבל בסוף.. לא לסיים כלום. לא להיות מסוגלת להגיד "היום עשיתי ככה וככה". הייתי מסיימת את היום עם הלשון בחוץ, מותשת, ועם ההרגשה שלא השגתי כלום.
משם התחלנו את השאלון של השתתפות בעיסוקי יום יום, שחלק גדול ממנו הלך על… אכילה. ככל שהנושא של תפקודים ניהוליים הופך ליותר מובן ויותר מוטמע אצלי, אני מתחילה לראות יותר בבירור איפה כל הקשיים שלי סביב אוכל (ומשקל) מתקשרים גם להפרעות קשב. שבאופן כללי הרב היותר קל לי לדאוג לאחרים מאשר לעצמי. קשה לי לגייס את עצמי לבשל עבורי למשל, אבל ברגע שזה למישהו אחר?
המפגש השישי גם היה אחרי שבוע פחות שגרתי, אבל יותר טוב. בסוף המפגש החמישי ישבנו והסתכלנו באמת על השבוע שממתין לי וזה אפשר לי לתכנן מראש מה יעבוד ומתי, לתאם ציפיות והגעתי לשבוע שיכל להיות מאוד מאתגר מוכנה באופן שהפתיע אותי. מה שתכננתי מראש עבד ברוב המקרים. ואפילו הצלחתי לרוץ פעמיים, לאכול ארוחת בוקר מסודרת וסך הכל עבר לא רע בכלל.
החלק התיאורטי יותר של המפגש הוקדש להמשך השאלון של עיסוקי היום יום. גם פה, התהליך שעברתי מאז קבלת האבחנה לפני שנה וחצי בולט. תשובות שאני יודעת ששנתיים קודם היו אחרות לגמרי, עם הרבה יותר אכזבה מעצמי ומרירות.
דיברנו לא מעט על המודעות המנבאת. על להסתכל קדימה מראש, ולהיות מסוגלת לחזות את התוצאה, להיות מסוגלת לתכנן את הגורמים שיעזרו לי להצליח. הדוגמא הבולטת הייתה בהתאמה של המטרות לשבוע שיהיה, אבל היו עוד כמה.
חידוד והגדרה של אסטרטגיות שונות שאני מעלה תוך כדי שיחה (ולא תמיד מודעת לכך שאלו אסטרטגיות עד שזה עולה ואנחנו מדברות על זה). לאט לאט אני מתחילה לפרק כל דבר כזה בראש, ולנסות להבין "למה דווקא ככה עובד לי?"
אני בונה לעצמי את "המדריך למשתמש" של הפרעת הקשב שלי, וזה עושה את החיים איתה קצת יותר נוחים וקלים. גם אם לפעמים אני עדיין ממורמרת עליה.
-
קצת על פרודקטיביות רעילה – Toxic Productivity
לפני כמה שבועות ניהלתי שיחה עם חברה ותיקה שגם לא הפרעת קשב. היא העלתה את הנושא של Toxic Productivity, עליו לא שמעתי לפני כן. אחרי ההסבר שלה גם התחלתי לחפש קצת על הנושא ולראות אומרים עליו, וגם ספצפית בהקשר של הפרעת קשב. מעלה גם לכאן חלק מהמחשבות והמסכנות שלי בנושא.
המונח הכללי של פרודקטיביות רעילה, מתייחס לשאיפה להיות יצרני כל הזמן, ובזמן הזה לייצר כמה שיותר. כל הכותרות של "איך תספיקו יותר", העצות, הטיפים של איך בעצם לא לתת לעצמנו מנוחה ולרדוף אחרי עצמנו לעשות עוד, להסבפיק עוד. זה המונח הכללי יותר.
אבל בהקשר הספציפי של הפרעת קשב, מדברים עליו בהקשר של עצות וטיפים של איך להיות יעיל יותר, שפשוט לא רלוונטיים עם הפרעת קשב. כאחת שאובחנה מאוחר, קראתי כמה ספרי עזרה עצמית, קורסים של ניהול זמן, של יעילות. חלק מהעצות היו עצות שכן עזרו פה ושם, אבל הרוב? עזרו בהתחלה כשהמוטיבציה גבוהה ואז.. הפסיקו לעבוד.
ומה קרה?
הרי זה עבד בהתחלה. ואנשים אומרים שזה עובד. רק אני לא מצליחה לעשות לעשות עם עצמי משהו. וזה דפוס שחוזר על עצמו, אז מה בעצם הבעיה פה?
אני כמובן.
וזה נכון גם לעצות של אנשים ללא הפרעת קשב שמצפים שפשוט יעבדו. זה לא תמיד נכון. גם מה שעובד למישהו עם הפרעת קשב אחת, לא יעבוד לאחר. ויותר מזה, מה שעובד למישהו עם הפרעת קשב בחלק מהפעמים, לא בהכרח יעבוד בפעמים אחרות. ההפרעה מושפעת מכל כך הרבה גורמים שגם אם נדמה לנו שבפנינו שני מצבים דומים, אי אפשר לנבא אותה לגמרי.
ועדיין, אנחנו או הסביבה לפמעים מייצרים סוג של מדריך למשתמש כזה. תעשה א', ואז את ב' ואז נקבל את התוצאה הרצויה ממי שיש לו הפרעת קשב. ככה זה עובד אצל הרוב אחרי הכל. בכל המקרים כשזה קרה לי, לא הייתה חשיבה מאחור של "מה הכשל האמיתי פה? באיזו חתיכה בדיוק בשרשרת זה נופל?" אלא הנחה שזה מה שיעזור ברוב המקרים (למי שאין הפרעת קשב בדרך כלל) אז זה מה שצריך לעשות כאן. למעשה,
ומה שזה עושה זה כמו בשם, סביבה רעילה. בין אנחנו כלפי עצמנו (שהרי למה אנחנו לא מצליחים? למה זה לא עובד עבורנו? כי הבעיה בנו) או של הסביבה כלפינו, הרי הסביבה עושה הכל כדי שנצליח ואנחנו לא מצליחים, אז מה זה אומר? ובכן, זה אומר שיש הפרעת קשב, שטומנת בחובה פגיעה בתפקודים הניהוליים (המקום להזכיר שלהפרעת קשב יש רמות חומרה שונות, אצל כל אחד זה מתבטא אחרת ויש עוד גורמים שמשפיעים על ההפרעה ככה שייתכן שיום אחד הכל יהיה נהדר ובתקופה קשה יותר שום דבר לא יעבוד). זה אומר שכל העצות האלו, ספרי הדרכה, קואוצ'רים ושלל נשמות טובות בחיינו (וחלק גדול מהן באמת נשמות טובות עם כוונות טובות כמו הורים וחברים) לא לוקחות בחשבון את האינטרקציה של הפרעת הקשב הספציפית עם מה שמנסים לעשות.
השיחה עצמה הייתה די קצרה, אבל המחשבות שעלו לי בעקבות זאת נשארו איתי הרבה יותר. אוסף החוויות שבהם הסביבה ניסתה לעזור לי, אני ניסיתי למצוא מענה ובסוף רק שנאתי את עצמי יותר (ולעיתים גם את הסביבה) צפו וצפו. את כל הספרים שהיו אמורים לעזור לי לסדר את החיים שלי קצת יותר, להגשים קצת יותר. להפוך להיות האדם שידעתי שיש בפנים ולא הצלחתי להוציא החוצה.
ובסוף תמיד נחלתי אכזבה, שהסתיימה גם בעוד מנה גדושה של כעס עצמי.
לפחות היום, עם האבחון וההבנה של מה קורה אצלי, אני מצליחה להסתכל אחורה בחמלה כלפי עצמי. הלוואי ויכולתי לחבק את הנערה שהייתי, ואת האישה הצעירה שהייתי. הגיעה לה הרבה יותר קרדיט ממה שנתתי לה.
-
על פרארי עם בלמים של אופניים
את הדימוי "פרארי עם בלמים של אופניים" שמעתי בעבר בהקשר של הפרעת קשב, אבל באותו זמן לא ממש הצלחתי להבין אותו ואיך זה מתקשר להפרעת קשב.
עבורי, כמישהי שאובחנה מאוחר, הפרעת קשב היה השם שאיגד תחתיו את כל מה שעד לאותו רגע היה כל מה שסתם מקולקל או לא בסדר אצלי. לא יצא לי לחשוב על המשמעות שיכולה להיות לה אצל ילדים, אצל מי שלא פיתח עדיין את כל אותם רגשות שליליים כלפי עצמו והאבחנה היא מה שאומר "את לא מקולקלת", אלא עבורם עצם האבחנה עצמה יכולה לגרום להם להרגיש מקולקלים, שמשהו לא בסדר בהם.
ככל שקרב היום בו יעלה הצורך להסביר לילדי על הפרעת הקשב שלהם, מצאתי שאני מאוד מתחברת לכתבה ולגישה, ויכולה להבין איך היא נציגה לילד את ההפרעה באור אחר.
כשמדברים על פרארי עם בלמים של אופניים, מתכוונים לכך שהמוח של הילד, או האדם עם הפרעת הקשב, פשוט דוהר קדימה. כמו רכב ספורט, יש לו הרבה מאוד כוחות סוס, הוא מגיע למהירות גבוהה מאוד מהר, ויכול להיות מאוד מרשים. איפה הבעיה? בבלמים. כשהמוח דוהר כל כך מהר, והבלמים לא חזקים מספיק, אז לא תמיד מצליחים לעצור כשצריך. לא לעצור את עצמנו לפני שתשומת הלב קיפצת למשהו אחר, לא מצליחים לעצור את עצמנו לפני שאנחנו פועלים.
הדימוי מתייחס ישירות לאינהיביציה, יכולת העכבה שהיא אחד התפקודים הניהוליים שנפגעים בהפרעת קשב, וד"ר ברקלי מדבר רבות על איך זה יושב בבסיס של תסמינים רבים שהם חלק מהפרעת הקשב.
ויכולתי ממש לראות איך כשמסבירים לילד שיש לו מוח שהוא פרארי, מהיר וחזק ועוצמתי, אבל צריך לעבוד על הבלמים שלו – איך זה עוזר לילד לספר סיפור אחר לעצמו שם הוא פרארי! מהיר וחזק ויקר (ויפה, מודה). זה לא "שוטר הרדום" עם שוטר שמתרשל בתפקידו (או מזכירה, או משרת. תלוי במי מספר). פה שמים את הדגש גם על הטוב, ויש בו רק בעיה אחת קטנה (או לא כל כך קטנה במקרה שלי ושל אלו שירשו את החומר הגנטי שלי).
הכתבה:
ד"ר ברקלי על אינהיביציה:
-
יומני קוג פאן – מפגש רביעי
אחד הנושאים המרכזיים שדיברנו עליהם במפגשים של קוג פאן הוא העניין של היכולת לעשות "עצור" במוח, ואז המודעות. המודעות מחולקת לשלושה סוגים: אינטלקטואלית, בזמן אמת ומנבאת. אלו דברים שכן דורשים תרגול, ואני משתדלת ליישם יותר ויותר. לא תמיד קל.
אחת ההצלחות הייתה שבשלב מסויים, קלטתי שעדיין תלויה שרשרת דגלים מיום ההולדת של הקטן שבועיים קודם. החלטתי שהגיע הזמן להוריד אותה. הורדתי אותה, וחלק בי מתחיל לערוך את הרשימה המנטלית: צריך לגלגל את הסרט, לסדר את כל הדגלים אחד על השני, לקחת את זה לחדר העבודה, להוציא את הקופסה מהמדף הרביעי, לפתוח את הקופסה, להכניס לשם הכל, לסגור את הקופסה, להחזיר אותה למקום….
כל מי שעם הפרעת קשב יכול להבין איך אני עם שרשרת דגלים ביד ופתאום להחזיר אותה למקום זו משימה מורכבת וקשה. באתי להניח אותה בצד מתוך המחשבה הרגילה של "זה קשה ומסובך, אני אעשה את זה אחר כך." ו… לשם שינוי תפסתי את עצמי עושה את זה. הצלחתי לעשות את החלק של ה"עצור". ומכאן לחשוב רגע, למה אני הולכת להניח את השרשרת דגלים על שולחן האוכל? למה זה מרגיש לי כל כך קשה? האם המשימה באמת קשה? או שפה בדיוק נכנסת ההפרעה?
כן. גלגלתי את הסרט, קיפלתי את הדגלונים, החזרתי הכול למקום שלו. עצם העובדה שהצלחתי גם לתפוס את עצמי רגע לפני, וגם ההבנה וההיכרות שלי עם התפקודים עזרה לי למצוא את הכשל ולשכנע את עצמי שכל הסיפור הזה ייקח 3 דקות וזהו. לקח 5 בערך.
המשכנו עם השאלון העיסוקי, שהיה המשך של להסתכל על כל ההיסטוריה האישית שלי, אבל הפעם כשאני יודעת שהפרעת הקשב שם ומתחילה לזהות איפה היא בעצם נכחה בנקודות שונות בחיי. זה מזכיר קצת כמו סדרות טלוויזיה שבסוף העונה השניה יש איזה טוויסט גדול, ולצפות מחדש בעונות שהיו ולראות איך בעצם בכל הפרקים היו הסימנים לאותו טוויסט, אבל עד הרגע בו הוא נחשף לא שמנו לב/ לא הבנו את זה ככה.
המטרה שלי בין שבוע 3 ל4 הייתה כל בוקר להחזיר את הכביסה שכבר קופלה בסלון, לארונות על מנת להוריד את העומס הצטבר בסלון ואיתו את הרעש בראש שלי. חלק מהענין של מודעות, של קוג פאן היה שבפעם הראשונה שעשיתי את זה – הבנתי שזה לא יעבוד לי. הצלחתי, אבל היה לי מאוד קשה לכנס את עצמי כל פעם חזרה לסלון, להתמקד רק בכביסה ולא להחזיר גם צעצועים על הדרך למשל. בעצם כמות המאמץ הנדרש רק להשאיר את עצמי על המשימה הייתה גדולה, והיה לי ברור שכמו דברים אחרים – יגיע הרגע בו אני ארגיש שזה יותר מדי, אדחה ואדחה ואדחה ו.. זה יפסיק לקרות.
פה התחלתי לשאול את עצמי "מה כן יעבוד לי? מתי זה יעבוד לי?" והחלטתי לשנות את זה מהבוקר – לערב. ללכת לישון כשהכביסה שקופלה הוחזרה כולה. ומה שקורה זה שלכל אורך אחר הצהריים אני מודעת לכך שכשאלך לישון הכביסה שקופלה צריכה לחזור למקומה, אני מחזירה פה קצת, שם קצת. הולכת לחדר הילדים ולוקחת איתי כמה גרביים. השינוי הזה עבד ועדיין עובד.
מבחינתי זו הייתה משימה חשובה כי אני כבר יודעת שכשהסביבה שלי מסודרת, יש עליי פחות עומס מנטלי. יותר קל לי לתפקד ולהתרכז. הפרדוקס של הפרעת קשב הוא הקושי להגיע למצב שהכל מסודר, ולהשאיר אותו ככה. ואני כן מאוד רוצה להצליח להטמיע הרגלים ושינויים במחשבה ובהתנהלות כדי שאוכל לשמור על הסביבה שלי במצב שיותר טוב לי בו.
-
מה קורה כשיש הפרעת קשב, יש דרישות ואין כלים?
לפעמים יש חשש שאנשים עם הפרעת קשב משתמשים בהפרעה כ"תירוץ", למרות צבר ההוכחות ההולך וגדל לכך שהפרעת קשב היא אמיתית והיא באמת פוגעת בהרבה מהפעולות היום יומיות. דברים כמו פגיעה בתפקודים הניהוליים של התנעה (Activation, על פי המודל של בראון), יכולים להיראות כמו עצלנות. אז האם היא באמת לא מצליחה להגיע למה שביקשתי בגלל הפרעת הקשב או שזה רק תירוץ לכך שהיא עצלנית? האם סתם לא התחשק לו ללכת עוד כמה מטרים להניח את התיק בחדר שלו כמו שהוא אמור והפרעת הקשב היא התירוץ שלו לכך, או שהיא באמת הגורם?
מה שקורה זה שהילד לא בהכרח ילמד את מה שאת חושבים שהוא לומד. אבל אפשר לטפוח אחד לשני על השכם כהורים שהנה, התעקשנו וזה השתלם. האמנם?
אובחנתי בבגרות. הסימנים היו שם עוד מגיל צעיר מאוד, אבל בשנים בהם זה לא היה משהו מדובר, בטח אל אצל ילדות קטנות ושמחות. אז מה אם כל מקום שהן עוברות בו נראה כאילו סופת הוריקן קפצה לבקר. כך שלמעשה, מעולם לא היה לי "תירוץ". התמודדתי בסופו של דבר עם אתגרים מאוד טיפוסיים להפרעת קשב, לא וויתרו לי, התעקשו איתי על כל הדברים הנכונים. האם למדתי את מה שרצו שאלמד? האם רכשתי את הכישורים שרצו שארכוש?
לא.
הפרעת הקשב למרות שלא אובחנה, הייתה אמיתית מאוד ונוכחת גם אז. דברים שלא הצלחתי לעשות בגללה, לא הצלחתי לעשות. זה לא משנה כמה התעקשו איתי, לא הייתה לי היכולת ולא היו לי הכלים להתגבר עליה. אף אחד לא לימד אותי איך להתמודד איתה, אף אחד לא נתן לי תמיכות שיעזרו לי להתמודד איתה. במקום זה קרה משהו אחר – למדתי דרכים לעקוף את הקושי של ההפרעה. וזה לא תמיד חיובי כמו שזה נשמע, ולא היה חיובי במקרה שלי.
ביקורת המחברות בשנים הראשונות של היסודי זכורות לי מאוד. כמו ילדה טיפוסית עם הפרעת קשב, להצליח להקשיב באמת בשיעור היה ממני והלאה. תמיד היה לי קושי עם למידה פרונטלית. המוח קולט שלא מדברים אלי ויוצא לחופשה. ריחפתי חלק לא מבוטל מהשיעור, או הפכתי את צבעי הפסטל שלי לדמויות בדרמה שהתחוללה בראשי, או אלף דברים אחרים. אבל פחות הקשבתי, ופחות העתקתי. הרבה פעמים היו לי עמודים של תאריך, כותרת ועוד כמה משפטים ראשונים ואחרי זה השכל יוצא לחופשה. אף פעם לא הצלחתי לכתוב, גם כשניסיתי לסכם תוך כדי שיעור זה תמיד היה ממני והלאה.
כך שביקורת מחברות הייתה דבר כואב. בפעם הראשונה נתפסתי בקלקלתי. כמובן שמפה שיחה עם ההורים, אני חייבת להקשיב, אני חייבת להעתיק מהלוח ולכתוב. הצלחתי? לא. רציתי, אבל לא הצלחתי. ההפרעה כאמור – אמיתית מאוד. אז עקפתי את זה. כשידעתי שתהיה ביקורת מחברות, הייתי מעתיקה מאוד מהר ממחברת של מישהי אחר. למדתי שאני לא חייבת להעתיק כל עמוד, אלא המורה מבקשת ממני לדפדף. ואז יכולתי להשאיר עמודים ריקים באמצע ולמדתי איך לדפדף כך שיווצר הרושם שהמחברת מלאה כולה. זיוף והונאה כבר בכיתה א'.
חשוב להבהיר – בהפרעת קשב אין פה עניין של רצון או בחירה. הייתי מתחילה את השיעור בשיא המוטיבציה, מתוך כוונה מלאה למלא את המחברת כמו שצריך, אבל תוך כדי שיעור מוצאת שאני מרחפת כבר כמה זמן ואין לי מושג מה קרה, כמה זמן עבר או מה היה.
האם הייתי צריכה שיוותרו לי על הביקורת? על הצורך בלהיות תלמידה טובה? לא בהכרח. אולי יש פתרונות אחרים. תמיכה תרופתית, ללמוד עם שותף שידוע שהוא זה שכותב ואני לומדת איתו. יש כל מני דרכים, אבל באותם ימים הפרעת קשב הייתה משהו של מופרעים, לא של ילדה טובה בסך הכל אבל עם מחברות ריקות. את הפער של ההפרעה לא למדתי לגשר.
הדפוס הזה חזר על עצמו. איפה שהפרעת הקשב הפריעה, אני נאלצתי למצוא דרכים למסך, להסתיר. לא היה לי איך לגשר על הפער בהיעדר כלים, בהיעדר אבחון. טבלאות של נקודות וכוכבים הוכיחו עצמן כלא יעילות די מהר, אחרי שההתרגשות של ההתחלה התפוגגה. ונשארתי רק עם חוסר יכולת לבצע דברים, אבל גם בלי הבנה של למה אני לא יכולה.
זה כמו שבשום שלב לא קיבלתי החלטה לא לעשות שיעורי בית. ועדיין, ברוב המכריע של המקרים לא עשיתי. לפעמים הייתי שוכחת לכתוב אותם. לפעמים הייתי זוכרת לכתוב את שיעורי הבית, אבל שוכחת לבדוק. לפעמים הייתי יודעת שיש שיעורי בית ומתכננת לעשות אותם, אבל זה תמיד היה עוד מעט, או אחרי משהו ואיכשהו היום היה נגמר והשיעורים לא נעשו.
בסוף אני יושבת בכיתה, והמחברת ריקה. אין שיעורי בית. כמה פעמים אפשר להגיד שלא עשית? סנקציות יש לרוב אבל זה לא מה שיעזור. אז לא אמרתי שלא עשיתי. לפעמים זה היה עובר חלק, ולפעמים היו מבקשים ממני להקריא את התשובה שלי. אז למדתי. לא להכין שיעורי בית, למדתי לאלתר את התשובה במקום, ולמדתי איך לעשות הפסקות קטנות בין מילה למילה על מנת לייצר את הרושם שאני מקריאה, כשמולי קלסר עם דף ריק.
יש לא מעט תפקודים המעורבים ביכולת להגיע לשיעור עם שיעורי בית. החל מהצורך להיות מפוקסת מספיק בשיעור להבין שיש שיעורי בית ולרשום אותם. בבית צריך לזכור לבדוק שיעורי בית, ואז לשבת להכין מההתחלה ועד הסוף. ואז לזכור להכניס את המחברת לתיק שוב. יש כל כך הרבה מקומות שהפרעת הקשב יכולה להפריע פה, ולא היה לי איך ללמוד לעשות את כל זה עם הפרעת קשב.
דוגמא נוספת היא הסיפור של מתוק, ושוקולד בפרט. זה אל שגדלתי בבית בו זה אסור, אבל יש מידתיות. רק שאני לא הצלחתי להתמודד עם המידתיות הזאת. הייתי רוצה עוד ומרגישה שאני חייבת. תמיד קיבלתי את ההסברים הנכונים, את האלטרנטיבות הנכונות, ידעתי שאני לא צריכה ולא אמורה לקחת עוד, אבל לא הצלחתי באמת לעצור את עצמי. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. כשהיו נוזפים בי על עטיפות ריקות, למדתי להסתיר אותן. כשהתחילו לשים לב להיעלמות של מתוקים, התחלתי לקנות מדמי הכיס בחוץ ולאכול רק מחוץ לבית. כשעברתי לגור לבד זה החריף לכדי בולמוסים של ממש.
זה טופל בהצלחה – אצל דיאטנית עם התמחות בהפרעות אכילה. תהליך ארוך ומרובה נפילות. הלוואי וזה היה קורה בגיל 12 ולא בגיל 28.
לאורך השנים האינסטינקט הראשוני שלי הפך להיות לשקר. לטוות סיפור. הפכתי לטובה מאוד בזה לאורך שנות ילדותי וההתבגרות שלי, כדי לכסות על כשלים שהיו קורים כל הזמן, על חוסר עקביות וחוסר היכולת להבין איך באמת להתגבר על הדברים האלו. זה הרגל שלא היה לי קל לשבור בבגרות. עדיין כשמשהו קורה אני מיד מרגישה את הסיפור הקטן, את השקר קופץ לפני השטח ואני צריכה להרגיע את החלק שטווה אותם כל הזמן שזה בסדר, אני יכולה להגיד מה קרה. לא צריך לכסות על הכל.
הפרעת קשב היא לא "תירוץ". בהרבה מקרים היא הגורם הישיר.
כשנותנים משקל להפרעת קשב זה לא אומר שמוותרים לילד (או לבן זוג, או לחבר יקר). זה אומר קודם כל שמכירים בקשיים שלו, שרואים אותו. זה אומר שצריך להבין איך ההפרעה נכנסת לתמונה, ואיך מגשרים עליה ועל הפער שהיא יוצרת. השילוב של קושי אמיתי שאין לך כלים להתמודד איתו, ודרישות מהסביבה יכול להוביל להרבה מקומות רעים. החל מילדים כמוני שלמדו לשקר ולהעמיד פנים ולסובב את העובדות כך שלא יראו את הכישלונות שלהם, לדפוסים הימנעותיים או מתנגדים. כמה אפשר לנסות להשתפר ולהיכשל לפני שמרימים ידיים?
כשמישהו עם הפרעת קשב מודה בקושי שלו, הוא לא מחפש שיוותרו לו – הוא מחפש עזרה, ולפעמים גם הכלה. כשילד עם הפרעת קשב מודה בקושי שלו – הוא לא צריך שיוותרו לו, אבל הוא צריך שיעזרו לו ללמוד להתגבר עליו.
הפרעת קשב יכולה להיות אתגר אמיתי. בהרבה מקרים היא התמודדות יום יומית עם דברים שלאחרים אולי נראים פשוטים – כמו לזכור להחזיר משהו למקום. כמו להקשיב למישהו עד הסוף. כמו לזכור שיש דברים שצריך לארגן למחר. כמו להתחיל מטלה שתיקח 10 דקות סך הכל. היא לא התירוץ, היא הגורם האמיתי וזה קורה דווקא בדברים הקטנים, היומיומיים איפה שלסביבה ללא הפרעות קשב אין שום התמודדות.
-
יומני קוג פאן – המפגש השני והשלישי
אחרי כל אחד מהמפגשים ישבתי לכתוב סיכום, ומצאתי שקשה לי לארגן את הפגישות בכתב. הן יותר טעונות רגשית עבורי גם, עם דברים שעלו והוצפו שם. פחות באותו הרגע של המפגש, אבל בהחלט אחרי. אז לקח קצת זמן, אבל זה הסיכום שלי בינתיים.
המשימות של שני המפגשים הראשונים עברו לי בהצלחה. אחד הדברים שלקחתי מהמפגש הראשון ומהתהליך של בחירת המשימה הייתה השאלה של המרפאה בעיסוק "מה יפריע לך להשיג את המטרה?". באותו רגע אמרתי מה לדעתי יכול להפריע, אבל לקח לי קצת יותר זמן להבין שמדובר כאן בשינוי תפיסה אצלי.
תמיד שואלים "מה יעזור לך?", אבל אני חושבת שזו פעם ראשונה שנשאלתי "מה יפריע לך?". ופתאום יכולתי לתכנן איך להתגבר על האתגרים מראש. מצאתי את עצמי מאז אותו מפגש שואלת את עצמי את השאלה הזאת על דברים שונים, ומגלה שלפעמים זה אפילו יותר יעיל עבורי מלשאול מה יעזור לי.
החלק התיאורטי של המפגש השני הוקדש למודל של בראון לתפקודים ניהוליים, לציונים שהתחומים השונים קיבלו אצלי (מהשאלונים של המפגש הראשון) והפרעת הקשב שלי התחילה לקבל צורה יותר מוחשית ומדידה. יש בזה משהו מאוד מאשרר. זה באמת שלא כולם ככה.
בין המפגש השני לשלישי היה הפרש של שבוע וחצי, במקום שבוע. שיא חדש נשבר. שבוע וחצי ששולחן העבודה שלי היה בערך מסודר באופן רציף. אני חושבת שזה לא קרה מאז כיתה א' כשקנו לי את השולחן הראשון שלי. מה שהופך את זה ליותר מפתיע (מבחינתי לפחות) זה שהייתי קרוב לשבוע בלי תמיכה תרופתית והקשב שלי באופן כללי היה בפח, וזה עדיין עבד. (המשימה לא הייתה להשאיר את השולחן מסודר, אלא משימה קטנה יותר שהמטרה הייתה שתוביל לכך. אם המשימה הייתה להשאיר שולחן מסודר סביר שהבלגן היה עובר את הראש שלי כבר).
מבחינת תיאוריה אז חזרנו למודל של בראון וניתנו את המשימה של השבוע שהייתה דרכו. זה מחדד קצת יותר את החומר והכלים, ויכולה להגיד שאני מוצאת את עצמי שואלת את השאלות של המרפאה בעיסוק גם בזמנים אחרים, וזה עובד. אני מוצאת שלפעמים אני קצת פחות מתפזרת על אוטומט כמו בדרך כלל.
החלק של הראיון העיסוקי שהתחלנו על ההפרעה לאורך החיים הוא כנראה החלק הכי טעון פה, ונשאר איתי גם הרבה אחרי. מה שפעם היה כמה נרטיבים שונים שהורכבו מאנקדוטות וזכרונות שראיתי בהם כבר את הפרעת הקשב היו פתאום אחד ליד השני. הייתי צריכה לסדר הכל יחד ו… אלו לא החוויות הכי טובות שהיו לי, מן הסתם. והכל בבת אחת… אסכם רק שזה דווקא עוזר שהמרפאה בעיסוק מציינת מתוך הסיפורים שלי והשיחות שלנו את העוצמות. זה נותן לי משהו לחזור אליו ולמצוא מחדש את שיווי המשקל שלי.
בשורה התחתונה – ברור לי שההפרעה לא הולכת לשום מקום, אבל אני כן רואה איך אני מצליחה לעשות דברים ששנים לא הצלחתי ושאני יכולה לחיות קצת יותר בשלום איתה.
-
יומני קוג פאן – המפגש הראשון
קודם כל, מה זה בעצם קוג פאן? קוג פאן היא שיטת טיפול אצל מרפאים בעיסוק שמטרתה העלאת התפקודים הניהוליים אצל אנשים עם הפרעת קשב. היא מיועדת גם לילדים, מתבגרים ומבוגרים עם הפרעת קשב ואפשר למצוא עוד עליה באתר הרשמי של השיטה, כמו גם לאתר מטפלים כאן.
הרבה פעמים ההמלצה עולה בפורומים שונים, אבל יש מעין הילה של מסתורין. "מה עושים שם?" "בפרטי". איך זה עובד? איך זה עוזר? אז לשם כך עם התחלת הטיפול התחלתי גם יומן קוג פאן גם כדי לעזור לי לעבד את המחשבות שלי ולסדר אותם וגם כדי לענות לאחרים על השאלות שהיו לי לפני שהחלטתי לקפוץ למים.
את הפגישות אני מנהלת בזום עם המרפאה בעיסוק שלי, מטעמי נוחות שלי.
אז. המפגש הראשון. חלק גדול מהמפגש בעצם היה מילוי שאלונים שונים הבודקים רמות תפקוד בתחומים שונים בחיים.
אני מגיעה למפגש הזה כשנה וחצי לאחר האבחנה. שנה וחצי שכוללות תמיכה תרופתית, קריאת ספרים, קצת מאמרים והקשבה למומחים שונים בתחום הפרעת הקשב.
בעצם עברתי גם תהליך לא קטן מול עצמי, והשאלונים היו סוג של לקחת צעד אחורה ולהסתכל על ההפרעה ממבט על אבל גם על הדרך האישית שעשיתי מאז והשיפור שחל קודם כל בהערכה העצמית שלי ובתחושת המסוגלות שלי.
מבט על האסטרטגיות שעם השנים פיתחתי ועזרו לי יותר, והמקומות שאני עדיין מאוד מתקשה בהם.
התהליך של קוג פאן מתחלק ל4 יחידות, כשהיחידה הראשונה היא הארוכה ביותר (כחודשיים) והמטרה שלה היא רכישת הידע הרלוונטי לadhd שלי, איך הוא ספציפית בא לידי ביטוי אצלי ואיך הוא בא לידי ביטוי בתפקודי היום יום.
אז עכשיו יש גם למרפאה בעיסוק אבל גם לי מושג יותר טוב על התפקודים שלי בתחומים שונים, על הפערים כתוצאה מההפרעה וחלק מהאסטרטגיות שתומכות בי בחלק מהקשיים.
הגדרנו מטרה קטנה אחת לשבוע הקרוב, כאשר חלק מהגדרת המטרה זה גם להגדיר מה יכול להפריע לי למלא אותה ומה יכול לעזור לי להתמיד למלא אותה.
המרפאה בעיסוק כן ציינה שבהרבה מקרים המפגש הראשון יכול להיות קשה. התהליך מציף את הקשיים התפקודיים, את כל הדברים שמתקשים בהם, ויכול לייצר תמונה עגומה ואז גם שמים יותר דגש גם על עוצמות. זה משהו שכדאי לקחת בחשבון אם מתחילים כדי לא לצאת מהמפגש הראשון בהרגשה של "יואו, איזה גרועה אני." כי פתאום לראשונה רואים את כל ההתמודדויות אחד ליד השני וזה נראה הרבה.
מבנה המפגשים הוא בדרך כלל לבחון את השבוע שהיה, את המטרה, האם הצלחנו להשיג? מה עזר? לא הצלחנו? מה הפריע? מה לא הוגדר טוב?
לאחר מכן העמקה בתחום בו מתמקדים עכשיו.
ולאחר מכן הגדרת מטרות לשבוע הקרוב וסיכום הפגישה.
צעד צעד.
-
שלום עולם!
רגע. מה זה המקום הזה. מה קורה פה.
מאז שאובחנתי עם הפרעת קשב בתחילת שנות ה30 לחיי, הפכתי את הפרעת הקשב למעין תחביב ולתחום עניין של ממש. התחלתי לצלול לעומק הידע והחומר המקצועי יותר ופחות שיש על הנושא.
משם התחלתי לחפור על הפרעת קשב לסביבה שלי ובמקומות שונים. עם הזמן, נתקלתי בבעיה שאני רוצה לשלוח לאנשים דברים שנכתבו במקום שלא נגיש להם ובסוף החלטתי לרכז את כל החפירות שלי פה בבלוג.
בהחלט ייתכן שנתקלתם בטקסטים האלו ממש, או בגרסה טרום עריכה שלהם במקומות שונים הקשורים להפרעות קשב שנכתבו על ידי. הבלוג מהווה ריכוז של הפוסטים והרעיונות, לרוב לאחר עריכה קצת יותר משמעותית.
ברוכים הבאים!
ראשי
אודות
מופרעת קשב, גיקית ואימא
כותבת קצת על הניסיון שלי לנווט את העולם
ואיך להצליח לחיות קצת יותר בשלום עם עצמי
ועם סלט תפוחי האדמה בתוך הראש שלי
פוסטים אחרונים
- מה עושים עכשיו? / תרופות
- על פסיכולוגיה, מה היא יודעת ומה היא לא
- מופרעי קשב קטנטנים – טיפול בהפרעת קשב בילדות המוקדמת
- שלום כיתה א' – מדריך הישרדות להורה מופרע הקשב
- זו תרופה? זה סם? זה מטוס?!
קטגוריות
תפוח אדמה בהפרעה 