תפוח אדמה בהפרעה

המודעות להפרעת קשב בחברה שלנו עולה בשנים האחרונות, כמו גם ההבנה לא רק בקהילה הרפואית אלא גם בחברה שהפרעת קשב לא נעלמת באורח פלא בגיל 18 אלא ממשיכה איתנו לכל החיים מובילות לכך שיותר ויותר אנשים מבוגרים מתחילים לתהות אולי בכלל הם סובלים מהפרעת קשב גם, ופשוט לא אובחנו בילדות.

למרות ההתקדמות המתוארת, הרבה מאותם אנשים ששוקלים לגשת לאבחון מקבלים שלל תגובות החל מפשוט ביטול מוחלט, ועד "אבל חיית עד עכשיו עם ההפרעה, מה זה משנה? מה זה ייתן לך?"

במשפט אחד? איכות חיים אחרת.

בשנים האחרונות יותר ויותר מחקרים מראים את המחירים שמשלמים מי שהגיעו לבגרות עם הפרעת קשב ללא אבחון. בין אם בתחלואה נלווית כמו חרדה ודיכאון, ערך עצמי נמוך, קשיים במערכות יחסים, במקומות עבודה ובבית.

גם מי שהסתדר לכאורה, ששרד עד היום, לפעמים מוציא משאבים קוגנטיביים ורגשיים לא מעטים על מנת לפצות על הפרעת הקשב. משאבים שאם היו יכולים להיות מופנים למקומות אחרים, היו יכולים להביא למימוש עצמי טוב יותר או פשוט לשיפור איכות החיים.

להבנה שאולי יש לי הפרעת קשב הגעתי בגיל 30. את החותמת הרשמית של ADHD (Type C( קיבלתי בגיל 31. זה היה אחד הרגעים המכוננים של חיי, גם בפרספקטיבה של שנים אחרי. מה זה בעצם נתן לי?

קודם כל, זה נתן לי שם והסבר למה לכל הרוחות לא בסדר איתי. זה שהפרעת קשב לא מאובחנת לא אומר שהיא לא שם. ההיפך, היא שם אבל בגלל שלא יודעים עליה לא מצליחים להסביר מה קורה. הפוסט הזה הוקדש לאיך זה הרגיש לחיות עם הפרעה מחרבשת חיים בלי לדעת עליה. עוד פוסט שעסק בזה, עסק בדרכי התמודדויות שלפעמים מפתחים כשיש הפרעת קשב ואין שום כלים להתמודד איתה.

אז הדבר הראשון שהאבחון עשה הוא להגיד לי שאני לא דפוקה. אני האמנתי שאני דפוקה, או שמשהו בי דפוק. חוסר היכולת שלי לעשות דברים שנראו לאחרים זניחים באופן עקבי, בלי קשר לכמה אני רוצה לעשות. הדרך בה כל הכוונות והרצון שלי לא באמת עזרו, לא באמת הצלחתי לבסס אף הרגל אמיתי לא משנה כמה ניסיתי, הקושי בוויסות רגשי ועוד פשוט גרמו לי לתחושה שמשהו בי פגום, לא בסדר.

ואז בא האבחון ואמר לי שאני לא דפוקה, אני לא פגומה. אני אדם שלם שפשוט יש לו הפרעת קשב.

ברגע שיש גם שם לקושי, התחלתי לחפש וללמוד אודותיו. מה זה בכלל הפרעת קשב? איך זה מתבטא? ולאט לאט למדתי גם איך ההפרעה אצלי משתלבת בכל התחומים, למה ניסיונות שונים שלי להתגבר על קשיים מסוימים שבעצם נבעו מהפרעת הקשב לא הצליחו, ואיך דווקא כן להתגבר עכשיו שאני יודעת למה זה לא עובד.

בעצם זה פתח את הדרך לטיפול גם תרופתי וגם לקוג פאן ולשיפור שהגיע בכל תחומי החיים שלי, ממש. גם בלימודים (ניסיון שלישי להוציא תואר ראשון(, בעבודה, בזוגיות, בהורות. גם בתחום החברתי הייתה לזה השפעה.

כמו שהפרעת קשב הפריעה לי בכל תחום ותחום בחיים, ככה התהליך של טיפול ושל התאמה של הסביבה שלי שיפרה את החיים בכל תחום ותחום.

החיים גם נעשו קלים יותר. ההתמודדות עם ההפרעה דרשה ממני המון משאבים שלא הייתי מודעת שאני בכלל מקדישה לה. הצלחתי באופן יחסי בחיי, אבל המאמץ שנדרש ממני היה גדול ולא תמיד הבנתי כמה מושקע בזה. פתאום כשהעומס שההפרעה מייצרת הופחת משמעותית, גיליתי כמה יש לי יותר זמן ויותר יכולות לדברים שאני אוהבת, שעושים לי טוב.

אפשר להגיד שחייתי לפני האבחון, אבל אין ספק שמאז שאובחנתי אני חיה הרבה יותר. החיים שלי הפכו ליותר קלים וליותר טובים. לא רק שאיכות החיים שלי השתפרה אלא גם של הסביבה שלי.

והאמת ההיא שמגיע לי. מגיע לכל מי שיש לו הפרעת קשב.

מגיע לנו לחיות חיים מלאים יותר, למצות את היכולות הטמונות בנו טוב יותר. מגיע לנו לשפר את איכות החיים שלנו.

לקריאה נוספת

חשיבות האבחון של הפרעת קשב במבוגרים / Dr Stephen Humphries

 על הצהרת הקונצנזוס בנוגע לאבחנה וטיפול במבוגרים עם הפרעת קשב

איך מאבחנים הפרעת קשב במבוגרים?

שלום, יש לי הפרעה מחרבשת חיים.

כלומר, יש לי הפרעת קשב אבל בפועל מה שהיא עושה זה לחרבש הכל. אם זה לבד לא מספיק, אז גם לא אובחנתי בילדות וביליתי שנים בלהאשים את עצמי בחרבוש הכללי שיוצא לי הרבה מהזמן.

זה תסכל אותי, הרגיז אותי, מה לא. ידעתי שיש לי קשיים בתחומים מסויימים, וניסיתי כל כך להתגבר עליהם. מה לא קראתי, איזו שיטה לא ניסיתי ליישם, עצות מהסביבה ומכל נשמה טובה שנקרתה בדרכי. יומנים, תזכורות, שעונים מעוררים, טיימרים וקפאין, ספורט ורשימות על גבי רשימות על גבי רשימות, ומחברות ופתקים. הכל.

לא וויתרתי לעצמי. לא כשדיקן אמר לי שאני במקצוע הלא נכון ולא בשיחת חתך שנתית ששוב כמו שעון נאמר לי שאני לא יסודית מספיק וכמה ניסיתי להיות יסודית! כמה ניסיתי לעבור על הכל ולוודא שהכל סגור! ורשימות. וספרים על ניהול זמן. ולו"ז שלא עובד כי תחושת הזמן שלי מקולקלת.

אבל אז חשבתי שאני זו שמקולקלת.

ועוד ניסיון בתואר, ולהגיע לאוניברסיטה למבחן רק כדי לגלות שכתבתי במחברת את התאריך לא נכון והמבחן היה אתמול. אבל אני ממשיכה בכל הכוח. לאלף כיוונים שונים אז אני לא באמת זזה. אני פול גז אבל בניוטרל.

והבלאגן. הבלאגן בכל מקום. על השולחן, החדר, הבית, הבלאגן בראש.

וכל פעם למה לא החזרתי שום דבר למקום. ורציתי להחזיר. ואני רוצה לקבור את עצמי כי זו הפעם ה900 שאני מבטיחה שאנסה להשתפר, ואני רוצה! כל כך רוצה! ונמאס לי מהבלאגן ונמאס לי שהכל מתחרבש.

ועוד חברה כועסת כי לא אמרתי לה יום הולדת שמח אבל בכלל אין לי מושג מה התאריך היום.

ועוד תזכורות ועוד תזכורות והכל כתוב ביומן! אבל איפה הוא? מתי פתחתי אותו לאחרונה? אוי, אני חייבת לפתוח אותו יותר. בשביל מה יש לי יומן? אחד יפה כזה, עם מקום למטרות ולדברים שצריך לעשות ואני אף פעם לא זוכרת לפתוח אותו.

ושוב עליתי את הרכבת לכיוון ההפוך ולמה הן יוצאות מאותו רציף? אה, אני ברציף הלא נכון ולא שמתי לב. למה אני אף פעם לא שמה לב?

וכל פעם אני לוקחת נשימה ארוכה, מבטיחה לעצמי ולסביבה שלא עוד, ואני נחושה ואני רצינית ומחוייבת לשינוי אמיתי. זה לא מספיק, דברים עדיין מתחרבשים על בסיס קבוע. כל מה שכתבתי ועוד, שוב ושוב ושוב. אני מנסה להשתפר ולוקחת ועוד קורס ועוד שיטה, עוד ספר ועוד עצה.

חלק מהדברים עובדים ואני מתחילה לקוות שיום אחד ייצא ממני מבוגר שמצליח לתפקד בלי להיות עם הלשון בחוץ, בלי 30 פשלות בדרך של כל דבר, בלי להיות לא יסודית מספיק. שום דבר לא מספיק טוב. אני תקועה בבינוניות. המוח ב150 קמ"ש אבל לא מצליחה לבצע כמו שצריך. אז אני במקומות שמצריכים ממני השקעה מינימלית כדי להיות בסדר, ומדי פעם אני זורחת ואנשים שואלים אותי מה מישהי כמוני עושה פה, אני יכולה הרבה יותר. רק שאני לא מצליחה במקומות שדורשים יותר.

אדם מתפקד, סך הכל. אבל המחיר האישי לא קטן, תחושת ההחמצה והפספוס תמיד ברקע. פוטנציאל קיים שלא ממומש.

החדשות הטובות הן שהשינוי שכל כך רציתי, שניסיתי להביא בכל כך הרבה דרכים קרה בסוף. זה קרה אחרי שגיליתי שיש שם לכל מה שקורה לי, ושזה נקרא הפרעת קשב וריכוז.

הפעם הראשונה שהייתי קשובה בהרצאה מהתחלה ועד הסוף, הייתה לקראת סוף הניסיון השלישי לתואר. קורס חוזר (איך לא). כמה ימים אחרי שהתחלתי טיפול תרופתי.

הייתי בהלם. גם כשאני מנסה לכתוב בשיעור, אני לא מצליחה להיות קשובה. גם כשאני משחקת עם הידיים, מציירת מבוכים, מה לא. ופתאום לראשונה אני שם בשיעור, כל השיעור.

הפעם הראשונה שלא חזר בשיחת הערכה השנתית ההערה "את צריכה להיות יסודית יותר", הייתה בהערכה חצי שנה אחרי שהתחלתי טיפול תרופתי.

הפעם הראשונה שהבית שלי היה מסודר באמת באמת, בלי פינות בלאגן, בלי כלום, היה כמעט שנה אחרי שהתחלתי את הטיפול התרופתי. הפכתי את כל פינות הבלאגן לפרוייקט. והצלחתי לסיים אותו.

לא ויתרתי לעצמי. בשום שלב. לא הסכמתי להרים ידיים על שום דבר. אבל מצאתי את עצמי נחבלת שוב ושוב ושוב, כי פשוט המשכתי לזרוק את עצמי על קיר. הנזק שעשיתי לעצמי מבחינה רגשית הוא אדיר. אף אחד אף פעם לא היה מרוצה, לא אני, לא הסביבה. וכמה שלקחתי אחריות וניסיתי להשתפר ולשנות זה פשוט לא עזר.

מאז למדתי לשחרר הרבה דברים. את הכעס על עצמי ששוב חירבשתי הכל. את האשמה. את התסכול (טוב, את חלקו). גיליתי שאני יכולה להיות יותר אדיבה כלפי עצמי, שאני מסוגלת גם לחמול עליי.

למדתי לחפש דרכים אחרות לעשות את מה שאני מתקשה, את כל מה שלא עובד לי בדרך המקובלת. למדתי לתעדף ולבחור מה נכנס ומה לא לסדרי העדיפויות שלי. למדתי שאני לא יכולה להסתכל על אחרים כמדד, ושאני עדיין אחרבש דברים וזה בסדר. זה מסתכל, ולפעמים אני רוצה לפרוק. אבל אני עדיין בסדר.

האבחון הוא הכרה בקושי. הכרה בשוני. הכרה בכך שתהליכים אצלי עובדים אחרת. ואני לא יכולה ללכת נגד זה, כי קרוב היום שבו אני פשוט אשבור את עצמי לרסיסים. אבל אין שום דבר באבחון ובהכרה באבחנה שלי, בשוני שלי, וויתור.

הבית נקי בדרך כלל. זה לקח זמן, אבל בסוף מצאתי את הדרך להתמיד בספורט. סוגרת פינות עם הזמנה של קובה בסיבוס של העבודה כי לא אצליח לבשל תמיד, ואז נזכרת שאמרתי שאני לא מזמינה יותר קוסקוס לילדים בזמן שאני מנסה להוציא את הקוסקוס המדובר משיער בלונדיני באמבטיה. בכל מקרה מזמינה קוסקוס פעם הבאה.

דברים משולמים בזמן. הבית מתנהל, אני מתנהלת. אני גם מצליחה לנשום לפעמים עכשיו.

ועדיין, לפעמים, אני מחרבשת דברים. וכן, זה יותר מרוב האנשים. עשיתי דרך ארוכה מאוד, למדתי המון מה עובד לי, מה פחות. ועדיין אני אף פעם לא אהיה כמו מישהו שאין לו את ההפרעה.

מאוד קל לחלק עצות למישהו אחר. מאוד קל להגיד למישהו שהוא צריך לקחת אחריות. אבל מה קורה כשלוקחים אחריות, אבל זה פשוט לא מספיק?

אף אחד לא מחרבש את החיים שלו כי בא לו.

חלק מהאנשים משלמים מחירים מאוד כבדים כדי להגיע ל60% ממה שרוב האנשים עושים. הקושי אמיתי, ולפעמים הוא הרבה יותר גדול ממה שנראה מהצד. לא תמיד אפשר לראות מהצד כמה אדם באמת משקיע ומנסה, במיוחד כשהתוצאות ממשיכות לצאת עקומות.

אבל העיקר זה לקום, לעשות. גם אם הכל מתחרבש בסוף.

וכל מי שקם ועושה ומנסה, מתחיל מחדש שוב ושוב ראוי לחיבוק ומילה טובה ואפילו מדליה.

הגדרה: מס קשב הוא כינוי לכספים שלא היינו מוציאים אם לא הייתה לנו הפרעת קשב.

מושג שנשמע חמוד, למשהו שהוא פעמים רבות נקודה כואבת.

דוגמאות קלאסיות למס קשב: קנסות על איחור בתשלומים, פשוט כי שכחנו שאנחנו צריכים לשלם, או שכחנו שעדיין לא שילמנו. קורסים שהתכוונו לצפות בהם ואף פעם לא הגענו למצב שאנחנו יושבים וצופים עד שההקלטות ירדו.

שירות שהפסקנו לצרוך ותכננו להתקשר ולבטל וזה פשוט לא קרה, או קרה חצי שנה אחרי כשבינתיים אנחנו סתם משלמים. תואר שהתחלנו יותר מפעם אחת, כי הפרעת הקשב שלנו לא אובחנה. משהו חשוב אך יקר שאיבדנו ונאלצנו לקנות חדש.

משהו מזה מרגיש מוכר?

אז קודם כל, אתם לא לבד. אין מה להרגיש לא בנוח. כל מי שיש לו הפרעת קשב שילם את המס הזה בשלב כזה או אחר של חייו, יותר מפעם אחת. אצל חלקנו המיסים האלו הצטברו גם לסכומים לא קטנים בכלל.

קיומו של המושג והשיח עליו גם מאפשר לנו לשים על השולחן היבט נוסף של הפרעת הקשב והשלכות ההפרעה על חיינו. המודעות גם מאפשרת לנו לזהות מקרים כאלו בהתרחשות וגם להסביר טוב יותר לסביבה למה זה קרה, קורה וגם יקרה.