-
אמינות, מקצוענות ושרלטנות

זה לא משנה איך נזרק הביטוי "הפרעת קשב" לאוויר. אם קראו לזה adhd, או רק "ילד היפר". אם הביטוי התייחס אלינו או אל אחד מילדינו, או קרוב אחר.
הצעד הבא ברוב המקרים יהיה להיכנס למנוע חיפוש ולנסות לקרוא מה זה הפרעת קשב. בלא מעט מקרים, גם נחפש על הטיפולים שיש, מה האפשרויות או נשאל במקומות שונים.
רק שהרבה מהמידע שיגיע אלינו לא מבוסס. לפעמים שגוי, לפעמים מבוסס על דעות קדומות או מיתוסים ולפעמים אלו אנשים או חברות המנסים לנצל את המצוקה שהפרעת קשב יכולה לגרום לטובת רווח כספי.
הבעיה עם כל אותם מקורות לא מבוססים, שיטות לא מוכחות, תוספים שיעלותם לא מוכחת, תרופות סבתא שונות ומשונות היא שנגרם נזק. גם אם התוסף לכשעצמו לא מזיק, אם הוא בא על חשבון טיפול שכן הוכח יעיל אז בנתיים הפרעת הקשב לא מטופלת. כל זה בנוסף לעלויות הכלכליות הלא זניחות של כל אותם תוספים, טיפולים וכדומה.
איך מנווטים את העצות הסותרות, מבינים איזו שיטה יכולה לעזור, מה נכון ומה לא?
על אנשי מקצוע
קודם כל כדאי להכיר שמקצועות רשמיים בתחום הבריאות ובריאות הנפש דורשים רישיון, ובאתר משרד הבריאות ניתן לחפש לפי שם או מספר רישיון במאגרים (עובדים סוציאלים נמצאים באתר משרד הרווחה).
זה נכון עבור פסיכולוגים, מרפאות בעיסוק, קלינאיות תקשורת, רופאים.
לא כל בעלי המקצוע הרלוונטיים הם מקצועות ברישיון משרד הבריאות, כמו למשל מי שעובדים עם לקויי למידה ובעלי תואר שני בתחום. אך יש כמה דברים שלרוב משותפים לאנשי מקצוע אמיתיים.
בעל מקצוע אמיתי עם הכשרה והסמכה רלוונטיים לתחום לא מסתיר את ההכשרה שלו. אל תהססו לבקש תעודות. מי שיש לו יראה אותם, מניסיון אישי גם. בעלי מקצוע ברישיון ממשלתי גם מאוד רגילים לצורך לשלוח תעודות, כי אלו חלק מהדרישות של קופות החולים לאישור החזרים.
מומלץ תמיד להתעניין בהכשרה ובמסלול למי שאינו בעל מקצוע ברישיון. זה לא בהכרח אומר שמדובר באדם לא מקצועי. אבל גם מטפלים רגשיים בהבעה (טיפול רגשי באומנות, בדרמה וכדומה) הם למעשה תואר שני וכדאי לשאול מה המוסד.
קואצ'ינג או אימון, לא דורש תואר. ההכשרה אינה בפיקוח משרד הבריאות או מועצה להשכלה גבוהה, והתחום למעשה פרוץ. אותו דבר לגבי מדריכי הורים. יש מסלולי הכשרה שדורשים תואר ראשון ועוד שנתיים לימודים ופרקטיקום, ויש מקומות של קורס בן חמישה חודשים. לא להתבייש לשאול על ההכשרה.
על מכונים ושיטות
יש שיטות מוכחות שעוזרות להתמודד עם הפרעת הקשב, אבל יש גם הרבה מאוד מומחים מטעם עצמם עם כישרון שיווקי, שרלטנים ואנשים ללא כל הכשרה אמיתית ורלוונטית שמתיימרים לטפל.
סיפרו לכם על מכון? על שיטה? חפשו את האתר. לפני שתסתכלו על כל התוכן השיווקי, חפשו את אנשי המקצוע שעובדים שם, את מי שמנהל את המקום או ייסד את השיטה.
מה ההכשרה שלו או שלה?
אנשים שאין להם הכשרה רלוונטית יתהדרו לרוב במגוון של תארים כדי לטשטש את העובדה ששום דבר מאלו לא קשור לטיפול ולהפרעת קשב.
אם מישהו סופר זה יפה, אבל אנחנו מדברים על הפרעת קשב אז אין שום קשר בין פרסום ספרים לטיפול בהפרעת קשב. גם אני מרצה גם בתחומים הטכניים של המקצוע שלי וגם בכנסי חובבים. זה נראה יפה ומרשים בתיאור אבל מרצה בפני עצמו אין שום קשר להפרעת קשב.
מדריכי הורים, מדריכי סדנאות או קבוצות אלו גם תחומים פרוצים, שלא מחייבים שום הכשרה או פיקוח. למעשה אני יכולה לשים בבלוג תמונה מקצועית שלי, שם, מספר טלפון ולקרוא לעצמי מדריכת הורים. אפילו להגיד שאני בוגרת תואר ראשון. אבל התואר שלי הוא B.sc במדעי המחשב. איך זה קשור לטיפול? זה לא אלא אם הטיפול הוא בתקלת רשת או באג בתוכנה.
גם מי שקורא לעצמו ד"ר. התנאי לתואר ד"ר הוא תואר שלישי עם דוקטורט. מי שעשה דוקטורט בתעשיה וניהול יכול לקרוא לעצמו ד"ר אבל מה הקשר בין זה לבין לטיפול? כלום. להיות ד"ר לבד לא הופך אותך רלוונטי לתחום של הפרעת קשב או לטיפול.
מי שפיתח שיטה כשאין לו שום זיקה מחקרית לתחום הרלוונטי הוא חשוד מיידי כלא אמין. איך הוא פיתח את השיטה? איך הוא בדק את יעילות השיטה בלי מחקר? עדויות אישיות זה נחמד, אבל זה בשום צורה לא תחליף למחקר. לצורך העניין את הקוג פאן עשיתי עם ד"ר לריפוי בעיסוק, שהדוקטורט שלה עסק במחקר על היבט מסויים של יעילות קוג פאן.
כמעט, אבל לא בדיוק
משהו נוסף שנתקלתי בו הוא ביטויים שמאוד דומים לדברים מוכרים ומבוססים, אבל השיטה הזו לכשעצמה מבוססת על סאודו מדע. למשל אבחון פסיכודיאגנוסטי הוא אבחון פסיכולוגי המבוצע על ידי פסיכולוג קליני להערכה, אבל אבחון כירולוגי פסיכודיאגנוסטי מבוסס על פסאודו מדע וככל הנראה מי שמציע אותו אינו פסיכולוג כלל (תזכורת: ניתן לבדוק אם אדם הוא פסיכולוג בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות באתר).
דומה, אבל שונה. לרוב חיפוש קצר יעלה שהרקע הוא לא מבוסס מדעית.
אל תפחדו לחפש מידע על מקצועות שלא שמעתם עליהם (כמו קינסולוג), על דברים דומים אבל לא בדיוק גם אם בשם יש פסיכו או דיאגנוסטי או כל מילה אחרת שנותנת נופך מקצועי או מדעי לשם. לא תמיד זה מבוסס.
על תרופות ותוספים
קודם כל נעמוד על הגדרה רגולטורית. תרופה צריכה לעמוד באמות מידה רגולטוריות מסויימות. היא צריכה להוכיח בטיחות, היא צריכה להוכיח יעילות. תרופה לא מאושרת אם היא לא יכולה להוכיח במחקרים איכותיים מספיק שהיא גם בטוחה וגם יעילה.
ופה אנחנו מגיעים בעצם לתחום אפור. התחום של תוספי תזונה. תוספי תזונה צריכים להוכיח בטיחות. כלומר, לא רעילים בשימוש סביר. הם לא צריכים להוכיח יעילות. הם לא יכולים להתיימר לטפל בבעיות, אבל ניסוחים מעורפלים חולפים על פני הרגולציה.
מה שמביא לכך שיש שוק גדול שמוכר "תוספים" שאף אחד מעולם לא הוכיח את היעילות שלהם. תזכרו בכל פעם שאתם רואים תוסף, שאף אחד לא היה חייב להוכיח שהוא באמת משפיע לטובה על התחום שהוא מדבר עליו.
בנוסף, קיים מה שנקרא פלצבו, כך שאנשים יכולים לצרוך לפחות לפרק זמן מסוים משהו שלא יעיל, אך להרגיש שיפור. זה הופך את המלאכה של המלצות מבוססות לקשה, כי גם לטיפולים שאינם יעילים יהיו אנשים שהתנסו והרגישו שיפור מסוים (לרוב אחד שלא החזיק לאורך זמן). דוגמא קלאסית לכך היא פרחי באך שהוכחו כלא אפקטיביים.
יש לציין שתרופה, כאשר היא נדרשת להוכיח את יעילותה, נדרשת לחצות את הרף של פלאסיבו על מנת לוודא שהיעילות המודגמת היא אמיתית.
אז איך יודעים אם תוסף מסויים יעיל או לא? בדרך כלל אם הרופא המטפל בקשב לא מכיר, זה כנראה לא יעיל. הפרעת קשב היא אחת ההפרעות הנחקרות ביותר בDSM5 (שם היא מוגדרת), ומחקר רב נעשה כל הזמן בתחומים שונים וחיפוש אחר פתרונות יעילים. תוסף שלא מוכר לקהילה המדעית ולמחקר, הוא תוסף שלא הוכיחו את יעילותו.
יש לציין שתחום תוספי התזונה הוא תחום שמגלגל סכומי עתק כל שנה, ויש לא מעט גורמים שמנצלים את הרגולציה הקלה יותר על מנת לשווק מוצרים לא הוכחת יעילות, ללא חומרים פעילים ולגרוף לכיסם רווחים נאים.
טבעי
טבעי זה שיווק. אין משמעות למושג מעבר לשיווק. הרי גם ציאניד זה טבעי, בוטולוניום שהוא אחד החומרים הכי קטלניים לבני אדם הוא רעלן טבעי לחלוטין, גם כלבת היא וירוס קטלני וטבעי לחלוטין וכמו שאבא שלי היה אומר – גם שתן של עיזים זה טבעי.
ההנחה שהשיווק הזה מנסה למכור זה ש"טבעי" לא מזיק, למרות שציינו שורה של דברים טבעיים לחלוטין שיכולים להזיק מאוד. עודף של ויטמין A מזיק מאוד (יכול לגרום גם למוות, למומים חמורים בעובר ועוד) וגם עודף ברזל. בנוסף זה כנראה לא רעיון טוב לצרוך שתן של עיזים. ציאניד כאמור, מגיע מגרעיני אפרסק.
האם יש תרכובות כימיות שהאדם יצר ומזיקות לנו? כן. האם יש דברים טבעיים שמזיקים לנו, מסוגלים לחולל סרטן ועוד? בהחלט.
ההעדפה לטיפול "טבעי" היא פרי שנים של שיווק, שבמקרים רבים אין שום דבר מאחוריו.
כמו שטבעי למות מזיהום אחרי לידה, ובעולם טבעי הייתי מתה, ולא מחוברת לאנטיביוטיקה ונוזלים לוריד אבל זה הציל אותי. אני חושבת שבמקרה הזה אני מעדיפה את הפחות טבעי.
בשורה התחתונה: טבעי הוא לא ערובה לא ליעילות ולא לבטיחות.
גם בתחום התרופות יש לא מעט תרופות שהתחילו מעולם הצמחים, החומרים הפעילים בודדו ונחקרו גם מבחינת יעילות וגם מבחינת בטיחות והפכו לתרופות מסחריות.
אז כמישהו אומר לי על משהו שזה טיפול "טבעי", זה מעלה לי את החשד שהוא מנסה לשווק לי משהו שמעולם לא הוכח כיעיל.
לסיכום
כולנו רוצים את הטוב ביותר עבור עצמנו ועבור אהובינו. לחיות עם הפרעת קשב כשהאימפקט השלילי שלה מינימלי, וגם האימפקט השלילי של הטיפולים מינימלי.
אבל לכן חשוב לבדוק את האמינות של כל טיפול, את היעילות שלו בנוסף.
אין קיצורי דרך.
-
למה לעבור אבחון להפרעת קשב בגיל מבוגר?

המודעות להפרעת קשב בחברה שלנו עולה בשנים האחרונות, כמו גם ההבנה לא רק בקהילה הרפואית אלא גם בחברה שהפרעת קשב לא נעלמת באורח פלא בגיל 18 אלא ממשיכה איתנו לכל החיים מובילות לכך שיותר ויותר אנשים מבוגרים מתחילים לתהות אולי בכלל הם סובלים מהפרעת קשב גם, ופשוט לא אובחנו בילדות.
למרות ההתקדמות המתוארת, הרבה מאותם אנשים ששוקלים לגשת לאבחון מקבלים שלל תגובות החל מפשוט ביטול מוחלט, ועד "אבל חיית עד עכשיו עם ההפרעה, מה זה משנה? מה זה ייתן לך?"
במשפט אחד? איכות חיים אחרת.
בשנים האחרונות יותר ויותר מחקרים מראים את המחירים שמשלמים מי שהגיעו לבגרות עם הפרעת קשב ללא אבחון. בין אם בתחלואה נלווית כמו חרדה ודיכאון, ערך עצמי נמוך, קשיים במערכות יחסים, במקומות עבודה ובבית.
גם מי שהסתדר לכאורה, ששרד עד היום, לפעמים מוציא משאבים קוגנטיביים ורגשיים לא מעטים על מנת לפצות על הפרעת הקשב. משאבים שאם היו יכולים להיות מופנים למקומות אחרים, היו יכולים להביא למימוש עצמי טוב יותר או פשוט לשיפור איכות החיים.
להבנה שאולי יש לי הפרעת קשב הגעתי בגיל 30. את החותמת הרשמית של ADHD (Type C( קיבלתי בגיל 31. זה היה אחד הרגעים המכוננים של חיי, גם בפרספקטיבה של שנים אחרי. מה זה בעצם נתן לי?
קודם כל, זה נתן לי שם והסבר למה לכל הרוחות לא בסדר איתי. זה שהפרעת קשב לא מאובחנת לא אומר שהיא לא שם. ההיפך, היא שם אבל בגלל שלא יודעים עליה לא מצליחים להסביר מה קורה. הפוסט הזה הוקדש לאיך זה הרגיש לחיות עם הפרעה מחרבשת חיים בלי לדעת עליה. עוד פוסט שעסק בזה, עסק בדרכי התמודדויות שלפעמים מפתחים כשיש הפרעת קשב ואין שום כלים להתמודד איתה.
אז הדבר הראשון שהאבחון עשה הוא להגיד לי שאני לא דפוקה. אני האמנתי שאני דפוקה, או שמשהו בי דפוק. חוסר היכולת שלי לעשות דברים שנראו לאחרים זניחים באופן עקבי, בלי קשר לכמה אני רוצה לעשות. הדרך בה כל הכוונות והרצון שלי לא באמת עזרו, לא באמת הצלחתי לבסס אף הרגל אמיתי לא משנה כמה ניסיתי, הקושי בוויסות רגשי ועוד פשוט גרמו לי לתחושה שמשהו בי פגום, לא בסדר.
ואז בא האבחון ואמר לי שאני לא דפוקה, אני לא פגומה. אני אדם שלם שפשוט יש לו הפרעת קשב.
ברגע שיש גם שם לקושי, התחלתי לחפש וללמוד אודותיו. מה זה בכלל הפרעת קשב? איך זה מתבטא? ולאט לאט למדתי גם איך ההפרעה אצלי משתלבת בכל התחומים, למה ניסיונות שונים שלי להתגבר על קשיים מסוימים שבעצם נבעו מהפרעת הקשב לא הצליחו, ואיך דווקא כן להתגבר עכשיו שאני יודעת למה זה לא עובד.
בעצם זה פתח את הדרך לטיפול גם תרופתי וגם לקוג פאן ולשיפור שהגיע בכל תחומי החיים שלי, ממש. גם בלימודים (ניסיון שלישי להוציא תואר ראשון(, בעבודה, בזוגיות, בהורות. גם בתחום החברתי הייתה לזה השפעה.
כמו שהפרעת קשב הפריעה לי בכל תחום ותחום בחיים, ככה התהליך של טיפול ושל התאמה של הסביבה שלי שיפרה את החיים בכל תחום ותחום.
החיים גם נעשו קלים יותר. ההתמודדות עם ההפרעה דרשה ממני המון משאבים שלא הייתי מודעת שאני בכלל מקדישה לה. הצלחתי באופן יחסי בחיי, אבל המאמץ שנדרש ממני היה גדול ולא תמיד הבנתי כמה מושקע בזה. פתאום כשהעומס שההפרעה מייצרת הופחת משמעותית, גיליתי כמה יש לי יותר זמן ויותר יכולות לדברים שאני אוהבת, שעושים לי טוב.
אפשר להגיד שחייתי לפני האבחון, אבל אין ספק שמאז שאובחנתי אני חיה הרבה יותר. החיים שלי הפכו ליותר קלים וליותר טובים. לא רק שאיכות החיים שלי השתפרה אלא גם של הסביבה שלי.
והאמת ההיא שמגיע לי. מגיע לכל מי שיש לו הפרעת קשב.
מגיע לנו לחיות חיים מלאים יותר, למצות את היכולות הטמונות בנו טוב יותר. מגיע לנו לשפר את איכות החיים שלנו.
לקריאה נוספת
חשיבות האבחון של הפרעת קשב במבוגרים / Dr Stephen Humphries
על הצהרת הקונצנזוס בנוגע לאבחנה וטיפול במבוגרים עם הפרעת קשב
-
איך מאבחנים הפרעת קשב בבגרות?

הפוסט הזה מוקדש למי ששוקל לעבור אבחון להפרעת קשב בבגרות בישראל, ולא בטוח איך בכלל מתחילים. למי פונים? מה הקריטריונים? כמה זה מסובך?
איך מאבחנים הפרעת קשב?
הפרעת קשב מאובחנת קלינית (על פי תסמינים) על ידי רופא. משרד הבריאות מגדיר בדיוק איך זה צריך להיראות, ולמי שמעוניין כאן יש את אמות המידה של משרד הבריאות לאבחון הפרעות קשב
איך מוצאים רופא?
אז בתור התחלה, אבחון הפרעת קשב אצל מבוגרים מבוצע על ידי רופא שהוכשר לכך. לרוב אלו פסיכיאטרים או נוירולוגים עם הכשרה נוספת בהפרעת קשב מבוגרים, אך ישנם גם רופאי משפחה שהוכשרו במיוחד לשם כך על ידי משרד הבריאות.
מתחילים מלקבוע תור לרופא הרלוונטי. באתר של מכבי למשל בהזמנת תורים אפשר לחפש לרופאים המתמחים ב"בהפרעת קשב ופעלתנות יתר במבוגרים".
יש גם קבוצות ברשתות חברתיות שונות שניתן למצוא שם או לבקש המלצות למומחים. גם האפשרות של פניה לרופא פרטי קיימת כמובן.
איך יודעים איזו מומחיות עדיפה לי?
במקרים בהם יש רקע נוירולוגי כמו אפילפסיה, נטייה למיגרנות או טיקים, זה בתחום של נוירולוג.
לכל מעורבות רגשית / ספק / אבחנה מבדלת – עדיפות מובהקת לפסיכיאטר. הרבה פעמים מי שלא אובחן בילדותו עם הפרעת קשב יכול לפתח הפרעות מצב רוח כמו הפרעות חרדה שונות או דיכאון. במקרה שיש חשד אפילו למעורבות רגשית עדיף לפנות לפסיכיאטר.
בשני המקרים חשובה מאוד התמחות ספציפית בהפרעת קשב.
בהיעדר אף אחד מהמצבים הנ"ל (נוירולוגי או דומיננטיות בפן הרגשי), גם רופא מומחה קשב שאינו נוירולוג או פסיכיאטר יכול להיות אפשרות נוספת, לא פחות טובה, לרוב יש להם יותר זמינות.
מה עכשיו?
במידה וקבעתם תור לפסיכיאטר/ית או לנוירולוג/ית יש צורך להשיג מרופא/ת המשפחה גם הפניה. במקרים רבים תצטרכו למלא שאלון טרם הביקור.
שלב אופציונלי ברוב המקרים אבל שיכול לחסוך עיכובים בהמשך הוא לבקש מרופא/ת המשפחה גם בדיקות דם כלליות. מצבים כמו מחסור בברזל יכולים להקשות על הקשב גם וקלים לאיתור בבדיקות שגרתיות במידה ולא עשיתם כאלו בשנים האחרונות.
לפני הרופא/ה
מעמד האבחון יכול להיות מאוד מלחיץ. לאבחון יש משמעויות אישיות רבות בגיל מבוגר. היכולת לטפל בקשיים שההפרעה מערימה על חיינו חשובים, אבל הולידציה החיצונית לקשיים שלנו חשובה לא פחות.
הפרעת קשב שם מילדות, וחשוב להתייחס גם לילדות ואיך ההפרעה באה לידי ביטוי בה במהלך האבחון. לפעמים במעמד האבחון עצמו קשה לחשוב על ביטויים או דוגמאות, ולכן כדאי להקדיש קצת זמן לפני האבחון לחשוב על דוגמאות מתקופות שונות.
אם אתם פונים לאבחון בעקבות המלצה של חברים או קרובים, תשאלו אותם איך לדעתם ההפרעה באה לידי ביטוי אצלכם כדי שתוכלו להעלות זאת מול הרופא/ה.
על מבחנים ממוחשבים
הפרעת קשב מאובחנת באופן קליני על ידי רופא אך קיימים מבדקים כמו המוקסו (Moxo) אשר יכולים להוות כלי עזר לרופא בבואו לקבוע אבחנה. לא כל הרופאים עובדים עם מבדקים אלו וחשוב לציין שהם אינם מאבחנים הפרעת קשב בפני עצמם ואינם שוללים הפרעת קשב בפני עצמם.
לפני שממהרים לקבוע מבחן (דבר שטומן בחובו עלויות נוספות, תלוי במכון ובמדיניות קופת החולים) כדאי קודם לדעת אם בכלל הרופא מעוניין במבחן, ואם יש לו העדפה לסוג מסוים.
המוקסו הוא מבחן הבנוי משני חלקים, כשאת החלק הראשון מבצעים מטלה ממוחשבת פשוטה עם סוגים שונים של מסיחים מבצעים ללא טיפול תרופתי. לאחר מכן לוקחים את הכדור שהרופא שהפנה למוקסו רשם, ממתינים שעה ואז מבצעים את המבחן מחדש, הפעם תחת השפעת התרופה.
חלק מהסיבה שהמוקסו ודומיו הוא לכל היותר לעזר היא שהפרעת קשב יכולה להתבטא במגוון אופנים, שלא כולם נבדקים במוקסו. בנוסף, מוקסו שאין בו שיפור בין החלקים לא מעיד על היעדר הפרעה בהכרח, אלא שאולי התרופה או המינון לא מתאימים, ויש רופאים שינחו אתכם לנסות את הכדור מראש, ולנסות 2-3 מינונים.
בכל מקרה גם אם המבחן לא מעיד על הפרעת קשב, זה לא אומר שאין אחת ורופאים בהחלט מאבחנים גם על סמך תסמינים ותשאול גם כאשר המוקסו לא מראה שישנה הפרעה.
במידה ויצאתם מהמשרד של הרופא המאבחן ללא מרשם לכדור (אני למשל שכחתי לשאול את הנוירולוגית על כך, לא סתם אנחנו פה), כדאי לדעת שרופא משפחה יכול להנפיק לכם מרשם גם (אך לא להתאים מינון או תרופה מסוג אחר).
חזרה לרופא
במידה והרופא הפנה אתכם לבדיקות נוספות (כמו מבחנים, בדיקות דם או בירורים אחרים) כדאי לקבוע מיד תור נוסף לרופא. זמני ההמתנה יכולים להיות ארוכים, וחבל לחכות עם קביעת התור ולבזבז זמן.
במידה ויש תור המשך, ברוב המקרים הרופא יעבור אתכם על תוצאות הבדיקות, ויגיע להחלטה אם יש או אין הפרעת קשב, ומה סוג הפרעת הקשב (ישנם שלושה תת סוגים להפרעה היום)
אובחנתי! מה עכשיו?
תנו לעצמכם רגע. לעכל, להפנים. אני הרגשתי ירידת מתח מטורפת אחרי שהאבחון היה מאחורי וקיבלתי את הולידציה שבאמת יש שם לקשיים שלי, יש כאלו שלא בטוחים איך הם מרגישים וצריכים כמה ימים להבין מה זה אומר עבורם.
התהליך של להבין את ההפרעה ואיפה זה פוגש אותי רק מתחיל, לא מסתיים עכשיו וזה בסדר לעכל דברים בקצב שלך בין אם זה לצלול מיד לטיפול תרופתי ולכל ספר בנושא שקיים (כמוני) או לקחת דברים לאט לאט. לא חייבים למהר. יש מספיק זמן לחשוב איך הכי מתאים לכם להמשיך מכאן.
-
מה עדיף? מחשבות על תיוג לעת ערב

מה עדיף?
להיות אחת שכל הזמן מזלזלת? באחרים, בזמן שלהם, בדרישות ממנה? לאחר ולשכוח, להיות לא קשובה. אחת שלא אכפת לה. לא מהסביבה, לא מהבית שלה, לא מהדברים שלה. לא רצינית, לא מתאמצת, לא מנסה. מתפרצת לדברים של אחרים. לא מנומסת. שוב דורכת על משהו שמונח על הרצפה, פשוט לא אכפת לה. אין לה שום רצון, מוטיבציה לכלום. פוטנציאל מבוזבז. עצלנית מכדי להביא את היכולות שלה לידי ביטוי. לא מקצועית. לא יסודית.
להיות אחת שמנסה להסביר שדווקא כן מנסה, כן מתאמצת, כן רוצה. שכן אכפת לי גם אם שכחתי. ולהיות שקרנית. כי אם זה נכון, אז למה התוצאה נראית כמו שהיא נראית?
או שעדיף להיות עם הפרעת קשב?
מה עדיף? להיות מופרע. לא מחונך. אף פעם לא מקשיב למה שאומרים לו. לא מכבד. ילד רע.
או להיות ילד עם הפרעת קשב?
"חבל לאבחן עכשיו, הוא קטן. חבל לתייג אותו". "אני לא רוצה לתייג את הילד שלי".
אבל מתייגים אותו. כל הזמן. והתיוג שמדביקים לו בהיעדר אבחנה (או כשמסתירים אותה) גרוע ושלילי בהרבה מ"יש לו הפרעת קשב". במקום שילד יחשוב שהוא דפוק, שהוא לא בסדר, הוא יכול ללמוד מהסביבה שיש לו קשיים, יש לו חוזקות, אבל בסך הכל הוא בסדר. הוא פשוט שייך לפלח אוכלוסיה שיש לו הפרעת קשב, ויש דברים שקורים לו בגלל זה.
רוב הסביבה שלי יודעת שיש לי הפרעת קשב, ויודעת שלילד יש הפרעת קשב. יש לנו קשיים. יש לנו עבודה לעשות. אבל מעדיפה שידעו שיש לנו הפרעת קשב, משלל התיוגים המדהימים האחרים שניתנים בהיעדר הסבר אחר.
כי רואים את ההבדלים, גם כשלא אומרים כלום. והדמיון של אנשים הרבה יותר גרוע מהאמת עצמה.
וכמו שיש לנו עבודה לעשות, גם לסביבה יש הרבה מה לעשות גם. לא עשיתי שום דבר רע, אני לא צריכה להסתתר. אני לא צריכה להמעיט את הנוכחות שלי כדי שלאחרים יהיה נוח. גם לי וגם לילד שלי יש מקום גם, גם לנו מגיע שיהיה לנו נוח ומותר לדרוש את המקום ולהסביר ולהטמיע את הרעיון שגם השונות הנוירולוגית שלנו לגיטימית ושאפשר להכיל אותנו להקשיב לנו ולא רק לשפוט אותנו באמות מידה שלא נבנו לנו.
את ההכלה והקבלה אבל צריך לדרוש. צריך לייצר את המקום הזה. אף אחד לא יזוז קצת וייתן לנו מקום מטוב ליבו. ובשביל לייצר את המקום הזה, צריך להפסיק לפחד מהסביבה (שגם ככה תתייג אם לא תתנו לה תיוג), ולהרגיל שיש גם אנשים שבנויים אחרת. שהאופן בו בחברה שופטים באופן אוטומטי הוא לא נכון, לחזור ולדרוש את המקום שלנו גם.
אבחון הוא הכרה בשוני. הכרה בקושי. אל תמנעו את זה.
-
יומני קוג פאן – מפגש 11 וסיכום יחידה ראשונה

אחרי שבוע שהיה מוצלח, מצאתי את עצמי עם שבוע גרוע במיוחד. היכולת שלי להתניע (אקטיבציה) הייתה מאוד ירודה השבוע, כל דבר לקח ממני כל כך הרבה משאבים והאטנט שלרוב נותן לי את הסדר בראש ואת הבוסט להתנעה לא כל כך השפיע השבוע (על PMS ותרופות להפרעת קשב בפעם אחרת(.
המפגש הזה היה גם הסיכום של היחידה הראשונה מתוך ארבע.
מזכירה שהמטרה של היחידה הראשונה היא רכישת הידע על הפרעת הקשב הספציפית שלי, איך היא משפיעה על חיי ובאה לידי ביטוי בתפקודי היום יום.
עבורי הקוג פאן הגיע בשלב הכי טוב שאפשר. חלק גדול מהמטענים שהצטברו עם שנים של הפרעת קשב לא מאובחנת התחילו להתפרק, ובאתי מצוידת באמון בעצמי שאני יכולה ומוכנה לטיפול.
אחרי שחקרנו את הפרעת הקשב עצמה, את התפקוד, הערכים, הצרכים ואיך הכל משתלב יחד סיכמנו כמה מהאסטרטגיות שרכשתי מתחילת הטיפול.
גם דברים שהשתמשתי בהם קודם כי עבדו לי, יכולתי להבין עכשיו למה הם עובדים לי, על מה הם נותנים מענה. איך אסטרטגיות מסוימות לא עבדו כמו שציפיתי אבל עדיין יכולות להיות שימושיות באופן אחר.
למשל – התרעות בטלפון. הייתי שמה התרעות כדי לעשות משהו (למשל שיחת טלפון), אבל זה לרוב לא עבד. הייתי דוחה את ההתרעה, הייתי מבטלת אותה כי לא עכשיו, אחר כך.
עכשיו עם זאת אני יודעת שהחלק בו ההתרעה לא עבדה זה החלק של האקטיבציה. התחלת הפעילות עצמה. לעומת זאת, התרעה מאוד טובה עבור הזיכרון עבודה שלי. להזכיר לי בתזמון מסויים משהו. למשל בשש וחצי בבוקר שהילד צריך חולצה לבנה או שמשהו אמור לקרות היום.
התרעה תזכיר לי, אבל לא תגרום לי לבצע פעולה מסויימת.
הבנה שאולי נשמע טריוויאלית, אבל לקח לי תהליך ללמוד לנתח ככה מה עובד ולא עובד, ולמה. החשיבות של זה היא היכולת להפסיק ללחוץ על פול גז בזמן שאני בניוטרל, ולהתחיל להתקדם לשם שינוי לאן שאני רוצה.
-
יומני קוג פאן – מפגש עשירי

זה השלב בו אני מתחילה להרגיש את ההשפעה של הטיפול על הפרספקטיבה שלי, על האופן בו אני מתמודדת עם הקשיים הרגילים, על הדרך בה אני תופסת את עצמי בכל התמודדות.
שבוע לחוץ עם מבחן מלחיץ, שינויים שדרשו ממני גמישות והתגייסות והצלחתי (גם במבחן קיבלתי 90, מפרגנת לעצמי גם פה).
אז מה בעצם היה מבחינת הטיפול?
המפגש נסוב סביב סגירת נושא הרצייה וחקר צרכים. אם לפשט את הנושא, דברים שמתקשרים לערכים שלנו ולדברים שחשובים לנו מאפשרים לנו להתגייס אליהם יותר בקלות מאשר אם היינו צריכים לעשות את אותה פעולה בעצם אבל בלי החיבור הזה.
דוגמא קלאסית עבורי היא הכנת אוכל. אם אני צריכה להכין אוכל רק לעצמי הסבירות שאדחה את זה כל הזמן, אתקשה להחליט מה להכין, להתארגן על ההכנה, להתחיל את הבישול עצמו מאוד גבוהה מאוד. רוב הסיכויים שבכלל אחליט לנשנש או להתפשר על משהו שלא דורש ממני הרבה משאבים.
איפה זה אחרת?
כשאני צריכה לדאוג לארוחת לילדים, לבן הזוג, כשאני מארחת. אותה מטלה במהותה (לבחור מה להכין, להתניע את עצמי להתחיל את ההכנה, לעשות את זה עד הסוף) יותר קלה ואפשרית.
במסגרת המפגש ביצענו ניתוח של אלו דברים לא דורשים ממני הרבה משאבים? איך זה מתקשר אל רצייה והערכים שלי? האם המטרות שלי מחוברות אל הרצייה שלי? איך אפשר להשתמש ברצייה כאסטרטגיה למעשה?
צרכים הם לא רק פיזיים. כבודם של הצרכים הפיזיים מונח במקומם (וחלק מהעבודה שאני עושה בקוג פאן זה להפסיק להזניח את המימד הזה) אך צריך לזכור גם את הצרכים הרגשיים שלנו, מימוש העוצמות שלנו והצורך שלנו גם להיטען ולהשקיע בפעילויות שמטעינות אותנו.
כל אלו חייבים לקבל מענה וביטוי בחיינו כדי שנוכל להגיע למקום שבו אנו מרגישים טוב.
אלו גם תחומים שחלקם לפחות לא זוכה להתייחסות הראויה בחיינו, כמו הצורך האמיתי להטעין את עצמנו, להימנע משחיקה.
זה גם חלק מתהליך הקוג פאן, להקדיש את המפגש, את הזמן והמקום לחשוב רגע ולחקור את הצרכים שלי. מה אני צריכה בכל תחום, איך אני היום מבחינת מילוי הצרכים? מה מטעין אותי? איך אני יכולה להשקיע יותר בפעילויות שממלאות אותי יותר?
מפגש עמוס תובנות אישיות עבורי.
-
הבעיה עם שיטות מבוססות שיתוף פעולה וציות (פוסט מתורגם)

הפוסט הזה הוא תרגום של פוסט פייסבוק מאת אימא שהיא בעצמה אוטיסטית, עם הפרעת קשב ושלושה ילדים על המגוון הנוירולוגי (וגם קלינאית תקשורת) ונכתב מנקודת מבטה. את הפוסט המקורי ניתן למצוא כאן. הפוסט תורגם לאחר קבלת אישור מהכותבת (תקפידו על זה, זה חשוב).
על החוויה שלי כילדה עם הפרעת קשב לא מאובחנת ודרישות שלא יכולתי לבצע אפשר לקרוא בפוסט הזה.
הבעיה שלי עם שיטות המבוססות על שיתוף פעולה.
אתה חייב להניח שהילד שלי ביצע החלטה מודעת בכוונה מלאה לא לשתף פעולה ולבצע את הדבר שהוא התבקש לעשות.אתה חייב להניח שהילד שלי מסוגל לחלוטין לשתף פעולה כרגע ולבצע את הדבר המבוקש ברגע זה ממש, אבל שהוא בחר לא לעשות זאת.
בהתבסס על ההיגיון הזה, כל מה שהילד שלי צריך על מנת לשתף פעולה ולבצע אותו זה תגמול טוב יותר על ביצוע או השלכות משמעותיות יותר אם לא יבצע אותו.ואז הילד שלי יעשה את ההחלטה ה"נכונה" ופשוט ישתף פעולה ויעשה את מה שמבוקש ממנו.
זה כל כך לא נכון.
יכמו שד"ר רוס גרין אומר, ילדים משתפים פעולה היטב אם הם יכולים* לשתף פעולה.
הילד שלי ישתף פעולה ויעשה את הדבר כשהוא יוכל לעשות אותו.
כשהוא לא מסוגל זה כנראה בגלל שהוא לא מווסת מספיק.
כנראה זה כי הוא סחוט מנטלית ולא נשאר לו כוח.
אולי זה כי הוא עבד קשה למסך כל יום, והוא גמור ולא נשארו לו עוד כוחות לשיתוף פעולה ובקשות נוספות.
זה אולי כי הוא לא מצליח להשתמש בתפקודים הניהוליים שלו ברגע זה.
זה אולי כי הוא לא בסדר עכשיו בפנים.
זה אולי כי הוא עצוב מדי כרגע.
זה אולי בגלל שהוא פרפקציוניסט והוא לא חושב שהוא יכול לבצע את מה שמבקשים ממנו כמו שצריך כרגע.
זה אולי כי כואב לו הראש כרגע מרוב גירויים חושיים.
אולי זה בגלל חרדה.
אולי זה כי הוא למד שעל טעויות מענישים כאן.
אולי זה כי הוא רגע לפני שאטדאון**.זה יכול להיות כל אחד מהדברים האלו או כולם יחד.
כשהילד שלי לא משתף פעולה ועושה את מה שמבוקש ממנו זה כי הוא לא מסוגל ברגע זה, לא כי הוא לא רוצה.אל תעשו את הטעות של לחשוב שהילד שלי פשוט לא מתאמץ מספיק.
הוא מתאמץ יותר משאי פעם תדעו.
* Kids do well if they can
** שאטדאון (Shutdown) הוא ביטוי למצב שאוטיסטים יכולים להיקלע אליו במצבי סטרס. הסבר מפורט יותר קיים כאן
-
סיפור על חופשה משפחתית, מזוודות והפרעת קשב

זה סיפור על משפחה שיצאה לחופשה סוף סוף, בפעם הראשונה מאז הילדים. סיפור על אימא אחת עם הפרעת הקשב הלא קלה שלה, ושלוש מזוודות (וחתול). על ההרפתקה של שני הורים עם הפרעת קשב וילדיהם מופרעי הקשב בטיסה לחו"ל אולי נספר בפעם אחרת.
הסיפור שלנו מתחיל בצהריים כשהגענו הבייתה סוף סוף אחרי דרך ארוכה ומעט מדי שינה. יחד איתנו חזרו גם שלושת המזוודות מהטיול.
אז מה מיוחד בסיפור הזה? מה שונה בו? שמשפחה עם הפרעת קשב חזרה הבייתה עם שלוש מזוודות מטיול, וכל שלושת המזוודות פורקו כולן על הערב, חזרו לאחסון וכל תוכן המזוודות חזר למקום או לכביסה.
נס גלוי בהתחשב בכך שהיחיד בבית ללא הפרעת קשב הוא החתול שחיכה לנו בקוצר רוח ונזף בי במשך חצי שעה תמימה עם מיאו כעוס מרגע שחזרנו (לא היינו בבית יומיים וחצי, כן?)
הרבה פעמים כשאני מדברת על קוג פאן, אני מדברת על השאלות שלמדתי לשאול את עצמי. זה באמת אחד הכלים הכי יעילים שקיבלתי. המקרה הזה לא שונה וגם הוא היה הזדמנות לתרגל את המיומנות הזאת.
הצעד הראשון היה להחליט שאני רוצה שכל המזוודות יפרקו היום.
למה אני רוצה לפרוק את כל המזוודות היום?
כי המזוודות גדולות ותופסות מקום, אני גם לא רוצה את העומס המנטלי של "עוד לא סיימתי לפרוק את המזוודות".
מאחר וזה יכול להימשך חודשים אפילו, אני מעדיפה לסיים הכל היום, גם לפנות את המקום וגם לחסוך מעצמי את העומס המנטלי הנוסף.
אחרי זה התחלתי לחשוב, מה קורה שהפריקה נמרחת לפעמים שבועות וחודשים?
ובכן, מה קורה אם אני לא מסיימת לפרוק?
בדרך כלל אני פורקת בחדר השינה ליד המראה. המזוודה לא מפריעה שם לאף אחד באופן שוטף. אפשר לעבור, אפשר להשתמש במראה. זה מעיק מנטלית, אבל מעשית? לא מפריע.
מה קורה אם לא פרקתי הכל? כלום.
אם אני צריכה משהו שבמזוודה אני שולפת אותו, והשאר נרקב שם. אני מדי פעם רואה שהמזוודה עדיין שם, מרגישה אשמה ומחזירה שני פריטים למקום. אלו שקל לי להחזיר.
אוקיי, אז אני צריכה שהמזוודות בעצם… יפריעו לי? כדי שלא אשכח שאני צריכה לסיים לפרוק? כן!
ברוב המקרים אני מתחילה לפרוק, אבל באיזה שלב סוג של "נתקעת". דברים שפחות מובן איפה הם הולכים, או דורשים קצת יותר מאמץ מכל סוג שהוא ואז פשוט נשארים במזוודה, מה שמקשה על לסיים לפנות אותה, לסגור אותה ולשים אותה באחסון.
אז הצעד הבא והקצת קיצוני היה להחליט שאת המזוודות אני עכשיו מקפלת ומחזירה למקום. כלומר, שופכת את כל התכולה שלהן בסלון, מקפלת ומאחסנת אותן מהחשש שאני אשאר עם מזוודות פתוחות סלון לשבועות.
אז פתחתי את שלושת המזוודות בו זמנית בסלון הלא גדול שלי והן השתלטו לי על הכל. זהו, אין סלון. ואיפה החתול? בין כל הדברים שפרקתי, משחק ומועך. מכריח אותי להרים דברים כמה שיותר מהר.
ועכשיו יש לי בלאגן גדול על הרצפה ש*ממש* מפריע לי כי זה סלון די קטן שאני עובדת ממש קשה להשאיר מסודר. יש לי חתול שכועס עליי ומשחק בדברים שהוא לא אומר להרוס. יחד עם קפה, יש לי את התנאים להצליח במשימה.
ועמדתי בה.
מפה לשם, הצלחתי לסיים להחזיר את הכל למקום כי פשוט הייתי צריכה את הסלון שלי שוב ושום מזוודה לא נשארה עם קצוות. לחתול שלום, בסוף קיבל מספיק ליטופים (למרות שכל יום באו להאכיל, לשחק וללטף אותו).
הצעדים עצמם לא בהכרח הכי מתאימים לכל אחת, אבל חלק גדול מהטיפול של קוג פאן היה להבין מה כן עובד אצלי ומה לא, וגם בסיטואציות חדשות לנסות להבין איך כן להצליח את מה שאני רוצה להשיג.
-
הפרעת קשב וריכוז, ADHD או הפרעה מחרבשת חיים?

שלום, יש לי הפרעה מחרבשת חיים.
כלומר, יש לי הפרעת קשב אבל בפועל מה שהיא עושה זה לחרבש הכל. אם זה לבד לא מספיק, אז גם לא אובחנתי בילדות וביליתי שנים בלהאשים את עצמי בחרבוש הכללי שיוצא לי הרבה מהזמן.
זה תסכל אותי, הרגיז אותי, מה לא. ידעתי שיש לי קשיים בתחומים מסויימים, וניסיתי כל כך להתגבר עליהם. מה לא קראתי, איזו שיטה לא ניסיתי ליישם, עצות מהסביבה ומכל נשמה טובה שנקרתה בדרכי. יומנים, תזכורות, שעונים מעוררים, טיימרים וקפאין, ספורט ורשימות על גבי רשימות על גבי רשימות, ומחברות ופתקים. הכל.
לא וויתרתי לעצמי. לא כשדיקן אמר לי שאני במקצוע הלא נכון ולא בשיחת חתך שנתית ששוב כמו שעון נאמר לי שאני לא יסודית מספיק וכמה ניסיתי להיות יסודית! כמה ניסיתי לעבור על הכל ולוודא שהכל סגור! ורשימות. וספרים על ניהול זמן. ולו"ז שלא עובד כי תחושת הזמן שלי מקולקלת.
אבל אז חשבתי שאני זו שמקולקלת.
ועוד ניסיון בתואר, ולהגיע לאוניברסיטה למבחן רק כדי לגלות שכתבתי במחברת את התאריך לא נכון והמבחן היה אתמול. אבל אני ממשיכה בכל הכוח. לאלף כיוונים שונים אז אני לא באמת זזה. אני פול גז אבל בניוטרל.
והבלאגן. הבלאגן בכל מקום. על השולחן, החדר, הבית, הבלאגן בראש.
וכל פעם למה לא החזרתי שום דבר למקום. ורציתי להחזיר. ואני רוצה לקבור את עצמי כי זו הפעם ה900 שאני מבטיחה שאנסה להשתפר, ואני רוצה! כל כך רוצה! ונמאס לי מהבלאגן ונמאס לי שהכל מתחרבש.
ועוד חברה כועסת כי לא אמרתי לה יום הולדת שמח אבל בכלל אין לי מושג מה התאריך היום.
ועוד תזכורות ועוד תזכורות והכל כתוב ביומן! אבל איפה הוא? מתי פתחתי אותו לאחרונה? אוי, אני חייבת לפתוח אותו יותר. בשביל מה יש לי יומן? אחד יפה כזה, עם מקום למטרות ולדברים שצריך לעשות ואני אף פעם לא זוכרת לפתוח אותו.
ושוב עליתי את הרכבת לכיוון ההפוך ולמה הן יוצאות מאותו רציף? אה, אני ברציף הלא נכון ולא שמתי לב. למה אני אף פעם לא שמה לב?
וכל פעם אני לוקחת נשימה ארוכה, מבטיחה לעצמי ולסביבה שלא עוד, ואני נחושה ואני רצינית ומחוייבת לשינוי אמיתי. זה לא מספיק, דברים עדיין מתחרבשים על בסיס קבוע. כל מה שכתבתי ועוד, שוב ושוב ושוב. אני מנסה להשתפר ולוקחת ועוד קורס ועוד שיטה, עוד ספר ועוד עצה.
חלק מהדברים עובדים ואני מתחילה לקוות שיום אחד ייצא ממני מבוגר שמצליח לתפקד בלי להיות עם הלשון בחוץ, בלי 30 פשלות בדרך של כל דבר, בלי להיות לא יסודית מספיק. שום דבר לא מספיק טוב. אני תקועה בבינוניות. המוח ב150 קמ"ש אבל לא מצליחה לבצע כמו שצריך. אז אני במקומות שמצריכים ממני השקעה מינימלית כדי להיות בסדר, ומדי פעם אני זורחת ואנשים שואלים אותי מה מישהי כמוני עושה פה, אני יכולה הרבה יותר. רק שאני לא מצליחה במקומות שדורשים יותר.
אדם מתפקד, סך הכל. אבל המחיר האישי לא קטן, תחושת ההחמצה והפספוס תמיד ברקע. פוטנציאל קיים שלא ממומש.
החדשות הטובות הן שהשינוי שכל כך רציתי, שניסיתי להביא בכל כך הרבה דרכים קרה בסוף. זה קרה אחרי שגיליתי שיש שם לכל מה שקורה לי, ושזה נקרא הפרעת קשב וריכוז.
הפעם הראשונה שהייתי קשובה בהרצאה מהתחלה ועד הסוף, הייתה לקראת סוף הניסיון השלישי לתואר. קורס חוזר (איך לא). כמה ימים אחרי שהתחלתי טיפול תרופתי.
הייתי בהלם. גם כשאני מנסה לכתוב בשיעור, אני לא מצליחה להיות קשובה. גם כשאני משחקת עם הידיים, מציירת מבוכים, מה לא. ופתאום לראשונה אני שם בשיעור, כל השיעור.
הפעם הראשונה שלא חזר בשיחת הערכה השנתית ההערה "את צריכה להיות יסודית יותר", הייתה בהערכה חצי שנה אחרי שהתחלתי טיפול תרופתי.
הפעם הראשונה שהבית שלי היה מסודר באמת באמת, בלי פינות בלאגן, בלי כלום, היה כמעט שנה אחרי שהתחלתי את הטיפול התרופתי. הפכתי את כל פינות הבלאגן לפרוייקט. והצלחתי לסיים אותו.
לא ויתרתי לעצמי. בשום שלב. לא הסכמתי להרים ידיים על שום דבר. אבל מצאתי את עצמי נחבלת שוב ושוב ושוב, כי פשוט המשכתי לזרוק את עצמי על קיר. הנזק שעשיתי לעצמי מבחינה רגשית הוא אדיר. אף אחד אף פעם לא היה מרוצה, לא אני, לא הסביבה. וכמה שלקחתי אחריות וניסיתי להשתפר ולשנות זה פשוט לא עזר.
מאז למדתי לשחרר הרבה דברים. את הכעס על עצמי ששוב חירבשתי הכל. את האשמה. את התסכול (טוב, את חלקו). גיליתי שאני יכולה להיות יותר אדיבה כלפי עצמי, שאני מסוגלת גם לחמול עליי.
למדתי לחפש דרכים אחרות לעשות את מה שאני מתקשה, את כל מה שלא עובד לי בדרך המקובלת. למדתי לתעדף ולבחור מה נכנס ומה לא לסדרי העדיפויות שלי. למדתי שאני לא יכולה להסתכל על אחרים כמדד, ושאני עדיין אחרבש דברים וזה בסדר. זה מסתכל, ולפעמים אני רוצה לפרוק. אבל אני עדיין בסדר.
האבחון הוא הכרה בקושי. הכרה בשוני. הכרה בכך שתהליכים אצלי עובדים אחרת. ואני לא יכולה ללכת נגד זה, כי קרוב היום שבו אני פשוט אשבור את עצמי לרסיסים. אבל אין שום דבר באבחון ובהכרה באבחנה שלי, בשוני שלי, וויתור.
הבית נקי בדרך כלל. זה לקח זמן, אבל בסוף מצאתי את הדרך להתמיד בספורט. סוגרת פינות עם הזמנה של קובה בסיבוס של העבודה כי לא אצליח לבשל תמיד, ואז נזכרת שאמרתי שאני לא מזמינה יותר קוסקוס לילדים בזמן שאני מנסה להוציא את הקוסקוס המדובר משיער בלונדיני באמבטיה. בכל מקרה מזמינה קוסקוס פעם הבאה.
דברים משולמים בזמן. הבית מתנהל, אני מתנהלת. אני גם מצליחה לנשום לפעמים עכשיו.
ועדיין, לפעמים, אני מחרבשת דברים. וכן, זה יותר מרוב האנשים. עשיתי דרך ארוכה מאוד, למדתי המון מה עובד לי, מה פחות. ועדיין אני אף פעם לא אהיה כמו מישהו שאין לו את ההפרעה.
מאוד קל לחלק עצות למישהו אחר. מאוד קל להגיד למישהו שהוא צריך לקחת אחריות. אבל מה קורה כשלוקחים אחריות, אבל זה פשוט לא מספיק?
אף אחד לא מחרבש את החיים שלו כי בא לו.
חלק מהאנשים משלמים מחירים מאוד כבדים כדי להגיע ל60% ממה שרוב האנשים עושים. הקושי אמיתי, ולפעמים הוא הרבה יותר גדול ממה שנראה מהצד. לא תמיד אפשר לראות מהצד כמה אדם באמת משקיע ומנסה, במיוחד כשהתוצאות ממשיכות לצאת עקומות.
אבל העיקר זה לקום, לעשות. גם אם הכל מתחרבש בסוף.
וכל מי שקם ועושה ומנסה, מתחיל מחדש שוב ושוב ראוי לחיבוק ומילה טובה ואפילו מדליה.
-
על מס קשב / ADHD Tax

הגדרה: מס קשב הוא כינוי לכספים שלא היינו מוציאים אם לא הייתה לנו הפרעת קשב.
מושג שנשמע חמוד, למשהו שהוא פעמים רבות נקודה כואבת.
דוגמאות קלאסיות למס קשב: קנסות על איחור בתשלומים, פשוט כי שכחנו שאנחנו צריכים לשלם, או שכחנו שעדיין לא שילמנו. קורסים שהתכוונו לצפות בהם ואף פעם לא הגענו למצב שאנחנו יושבים וצופים עד שההקלטות ירדו.
שירות שהפסקנו לצרוך ותכננו להתקשר ולבטל וזה פשוט לא קרה, או קרה חצי שנה אחרי כשבינתיים אנחנו סתם משלמים. תואר שהתחלנו יותר מפעם אחת, כי הפרעת הקשב שלנו לא אובחנה. משהו חשוב אך יקר שאיבדנו ונאלצנו לקנות חדש.
משהו מזה מרגיש מוכר?
אז קודם כל, אתם לא לבד. אין מה להרגיש לא בנוח. כל מי שיש לו הפרעת קשב שילם את המס הזה בשלב כזה או אחר של חייו, יותר מפעם אחת. אצל חלקנו המיסים האלו הצטברו גם לסכומים לא קטנים בכלל.
קיומו של המושג והשיח עליו גם מאפשר לנו לשים על השולחן היבט נוסף של הפרעת הקשב והשלכות ההפרעה על חיינו. המודעות גם מאפשרת לנו לזהות מקרים כאלו בהתרחשות וגם להסביר טוב יותר לסביבה למה זה קרה, קורה וגם יקרה.
ראשי
אודות
מופרעת קשב, גיקית ואימא
כותבת קצת על הניסיון שלי לנווט את העולם
ואיך להצליח לחיות קצת יותר בשלום עם עצמי
ועם סלט תפוחי האדמה בתוך הראש שלי
פוסטים אחרונים
- מה עושים עכשיו? / תרופות
- על פסיכולוגיה, מה היא יודעת ומה היא לא
- מופרעי קשב קטנטנים – טיפול בהפרעת קשב בילדות המוקדמת
- שלום כיתה א' – מדריך הישרדות להורה מופרע הקשב
- זו תרופה? זה סם? זה מטוס?!
קטגוריות

