תפוח אדמה בהפרעה

עברה שנה מאז טקס קבלת התואר הראשון שלי. זו הייתה דרך ארוכה וקשה בהרבה ממה שציפיתי, בין היתר בגלל הנעלם שנקרא הפרעת קשב. אז לרגל השנה לקבלת התעודות ולבישת הכובע המטופש, זה הסיפור שלי (אין פואנטה, רק סיפור).

הייתי תלמידה מצטיינת בבית הספר ובתיכון. ידעתי שאחרי הצבא ארצה ללמוד, בדקתי מראש את הדרישות במוסדות, הכוונתי את הבגרויות שלי בהתאם. לא ציפיתי שייקחו לי 12 שנה, 3 מוסדות לימוד ונחישות שלא תמיד ברור לי מאיפה הבאתי אותה להצליח לבסוף לקבל את התואר.

למרות שהיו לי שתי חברות מאובחנות עם הפרעת קשב, והתסמינים היו שם תמיד, אף אחד לא חיבר את הנקודות, במיוחד כי ההפרעה לא פגעה בפן הלימודי בבית הספר (או יותר נכון: הצלחתי לפצות ביעילות), אבל הדרכים שבתיכון בדיעבד פיציתי על ההפרעה לא הספיקו בתואר.

קצרה היריעה מלספר את כל קורות התואר שהתחלתי בגיל 21, נשרתי משתי אוניברסיטאות, והתחלתי אותו פעם שלישית בלימודי ערב עם משרה מלאה, כשאני בהריון עם הגדול שלי וגם עברתי חודשיים אשפוז במחלקת הריון בסיכון עם רעלת הריון וקיסרי דחוף על תקופת הבחינות הראשונה שלי.

זה לא רק נשמע הרבה, זה באמת הרבה. לא יודעת איפה מצאתי את הנחישות והאמונה העצמית לעשות זאת. בשלב הזה הסביבה הקרובה אליי די התייאשה ממני. רוב חברותיי היו אחרי תואר ראשון חלק גם שני. הרגשתי כאילו אני הסתומה שלא מסוגלת להוציא תואר ראשון מסכן.

השתלשלות אירועים במהלך חיפוש עבודה, הובילה אותי להחלטה שלנסות שוב. כיאה להפרעת קשב שמשהו תופס אותה, מצאתי את עצמי יושבת על כל האופציות לעומק במקום לעשות את הדברים שהייתי אמורה לעשות באותו הזמן.

עברתי בין מכללות שונות שמציעות לימודי ערב במדעי המחשב, דיברתי עם החבר'ה מהצבא על איפה הם עשו וממליצים, והחלטתי (ביהירות מסויימת) שאפשר לעשות תואר תוך כדי החיים עצמם, גם אם עכשיו אני נשואה ומתכננת ילד.

מסלול ערב של 3 שנים (שלושה סמסטרים בשנה אבל) לקח לי 5 וחצי שנים (מתוכם שני סמסטרים של הפסקת לימודים, שתי פריסות מחדש של התואר וקורונה, ואבחנה אחת).

שני ילדים על כל המשתמע מכך. הריונות, בדיקות, לידות, התאוששות (להגיע למכללה עם תינוק בן שלושה שבועות אחרי לידה מהגיהנום כי צריך לסגור את הפרוייקט גמר).

אחרי שהאמצעי נולד, דברים התגלגלו ומצאתי את עצמי קוראת באתר על תסמיני הפרעת קשב והתחילו לרדת לי האסימונים. כל מה שקראתי, שיקף בעצם את הילדות שלי. חיברתי פתאום את כל הנקודות שסתם ריחפו בחלל קודם.

האבחון נתן לי את התשובות על הפעמיים שנשרתי מהתואר, על הקורסים שנכשלתי בהם שוב ושוב אבל עם הטיפול התרופתי פתאום קיבלתי מעל 80.

חוויתי לראשונה בחיי מה זה להקשיב שיעור שלם. לראשונה בחיי הבנתי כמה הפסדתי מהשיעור גם כשחשבתי שאני מרוכזת. כמה קשיים היו לי בתהליך הלמידה עצמו. חזרתי מהפסקת לימודים עם מוטיבציה מחודשת, והרגשה שאני יכולה לעשות את זה.

אני לא בטוחה גם היום מאיפה הביטחון לנסות פעם שלישית, אבל אני גם לא בטוחה שבאמת חשבתי לעומק אלא קפצה המחשבה ואז פשוט קפצתי איתה. אולי להפרעה יש גם יתרונות.

התינוק שלמדתי בין הרדמה להרדמה שלו כבר הפך לילד שנתן לי חיבוק גדול בבוקר של המבחן האחרון (קורס חוזר בסטטיסטיקה).

ואז הבקשה לסגירת תואר, והחשש הזה שבטוח פספסתי משהו ואין מצב שאני באמת סוגרת אותו, נכון? 12 שנה שהתואר הזה מלווה אותי, אין מצב שזה באמת נגמר.

אבל נגמר. זה באמת נגמר.
סגרתי אותו. עשיתי את זה.

ועכשיו? אני סמסטר שלישי אל תוך תואר בפסיכולוגיה בפתוחה 😁

ויתרתי על הנקה, בשביל אטנט. חרף כל הפרסומות, כל הקידום להנקה, האופן בו זה מקיף כל אימא לעתיד ואימא טריה שרק יושבת בטיפת חלב ומוקפת בפרסומים מכל עבר, קיבלתי החלטה נגד הזרם בשני מובנים עם התינוק החדש שלי.

הערה לפרסום מחדש: ישנם רופאים המאשרים אטנט בהנקה, מאחר ויש מחקרים המראים שכמות החומר הפעיל שעוברת בהנקה קטנה מאוד. ישנם רופאים שמרנים יותר. אם את לא בטוחה, תמיד אפשר לבקש חוות דעת נוספת או ליצור קשר עם המרכז הטרטולוגי שהוא הסמכות בנושאי חשיפה לגורמים סביבתיים וחומרים בהריון ובהנקה.

אבל לפני הכל, אני רוצה להזכיר שהפרעת קשב משפיעה על כל אחד באופן שונה, וגם הטיפול התרופתי שמטרתו הפחתת תסמיני הפרעת קשב.

ההחלטות וקיבלתי, והרציונל מאחוריהם הם החלטות שמתאימות לי, לנסיבות החיים שלי, להפרעת הקשב האישית שלי והאופן בו אני מנהלת אותה. היא לא נכונה לכל אחת מן הסתם. אבל אולי מערך השיקולים שלי ייתן למישהי חומר למחשבה.

אז המובן הראשון בו ההחלטה נגד הזרם, נמצא בעצם ההחלטה לא להניק.

יש נשים שבוחרות לא להניק כמובן. יש גם נשים שלא מצליחות להניק, ושתי הקבוצות יכולות להעיד שהאווירה ומה שמשדרים לנשים מבחינת מה נכון הוא שהנקה צריכה להיות השאיפה, כמה שיותר (ואם לא הנקה אז שאיבה).

החל מטיפת חלב שמלאה בפוסטרים על הנקה, קבוצות אינטרנט, מדריכות הנקה שמבקרות פעמיים ביום במחלקת יולדות, בכל מקום אימא טריה שומעת על כמה זה חשוב, נשים מכנות חלב אם "הזהב הלבן", התייחסות להנקה כאל הדבר הכי חשוב שאם יכולה להעניק לתינוק.

אולי לא כולם שמים לב לאווירה הזאת, אבל כאימא שמאוד התקשתה להניק את הילד הראשון ומאוד רציתי, הפכתי למאוד מודעת לכמה זה בכל מקום, בכל שאלה אצל הרופא או האחות, בכל מרחב אימהות. תחושת ההחמצה מאז עדיין צרובה אצלי, והחלטה כזאת היא לא פשוטה עם כל המסרים שספגתי גם מהסביבה וכמה זה חשוב ממש אתאמץ ואנסה. אפילו קצת.

רק שיש דברים יותר חשובים בעולם המודרני מהנקה וחלב אם. התפקוד שלי כאימא שכבר יש לה שני ילדים לא גדולים שצריכים אותי בנוסף לתינוק שלישי. היכולת שלי לתפקד עבור כולם, לא להיות מוסחת יותר מדי ולשרוף עוד סיר, היכולת שלי לדאוג גם לעצמי.

להיות פנויה גם רגשית לילדים שלי, לא להיות מוצפת. הקשיים של הפרעת קשב בנוסף לעייפות ולעומס של האימהות הופכים את הכל למאתגר יותר, ולתרופות להפרעת קשב יש את הפוטנציאל להפוך את זה ליותר שפוי ולאפשר לי להיות אימא פחות לחוצה, פחות מוצפת ויותר נוכחת.

המובן השני זה שקיבלתי את ההחלטה הזאת על מנת לקחת תרופות להפרעת קשב.

טיפול תרופתי על סוגיו להפרעת קשב הוא הטיפול היחיד הקיים היום שמפחית את התסמינים של הפרעת הקשב.

טיפול תרופתי להפרעת קשב לא מרפא הפרעת קשב, הוא גם לא תרופה מצילת חיים אבל הוא בהחלט יכול לשפר משמעותית את איכות החיים של מי שיש לו הפרעת קשב.

עם זאת, היחס אליו בחברה הוא רחוק מחיובי (נגעתי בזה קצת בפוסט על אייביליזם). בגלל שרוב הציבור לא מודע לכמה הפרעת קשב היא הפרעה שמשפיעה על כל תחומי החיים, והרבה פעמים מקשר בין הפרעת קשב ולימודים אבל לא בין הפרעת קשב ולקשיים של "מבוגרים".

בנתיים ההחלטה לקחת אטנט במקביל לטיפול בתינוק קטנטן הוכיחה את עצמה כנכונה. ושוב, כמו החלטות רבות בניהול הפרעת קשב – אין תשובה אחת נכונה לכולן.

"מה רע בילדים שובבים?", "ילדים צריכים לפרוק אנרגיה, הכל בסדר עם זה", וטיעונים דומים הם משהו שאני רואה עולה בצורה כזו אחרת כשמתייחסים לאבחון ולסוגיית טיפול או אי טיפול בהפרעת קשב בילדים. אם אין בזה שום דבר רע וזה טבעי לגמרי, אז אין צורך באבחון וכמובן טיפול, נכון?

אז כאחת שהייתה ילדה שובבה, וכאימא לילדים שובבים, הייתי רוצה להציף כמה נקודות שהרבה מהטוענים את טיעון השובבים לא תמיד חושבים עליהם, וספציפית, מנקודת המבט של השובבים עצמם.

על פניו "שובבים" זה חמוד, לא? תכונה חמודה של ילדים ולא מזיקה, מה הבעיה איתה? למה אנשי מקצוע רוצים שלא יהיו ילדים שובבים? מגדילים חלק מהטוענים שזה בכלל המורים שרוצים שקט תעשייתי ולא רוצים לעבוד קשה והבעיה היא שחיקה של אנשי החינוך.

הבעיה המרכזית בטיעונים האלו זה שהם לא מתייחסים בכלל לחוויה של הילד עצמו. איך זה להיות אותו ילד שובב? איך זה נחווה? האם זה בכלל כיף? האם יכול להיות שהילד עצמו מרגיש שזה פוגע בו?

כשאותה "שובבות" מקורה בקושי לעצור את עצמך וזה גורם לחברים שלך שוב לכעוס עליך כשהרסת ברגע עוד משחק או להתרחק ממך בגלל הקושי לווסת תסכול, זה לא ממש כיף. זה פוגע בך חברתית ולאמצעי שלי זה גם פגע בביטחון העצמי. "אף אחד לא יכול לאהוב אותי" אמר לי ילד בן שלוש, ושבר לי את הלב. הוא הבין היטב למה החברים מתרחקים, אבל לא יכל לשנות את ההתנהגות.

כשהשובבות גורמת לסביבה שלך לכעוס עלייך שוב ושוב אבל אתה לא מצליח לשנות את ההתנהגות, זה לא מרגיש חמוד כשאתה הילד, אלא זה פוגע בהערכה העצמית שלך ובקשרים שלך עם המבוגרים סביבך.

כשהמשמעות של אותה שובבות ומוסחות היא ההרגשה התמידית שאתה מסוגל ליותר אבל לא מצליח, כמו מעין ארץ מובטחת שאם רק תנסה עוד קצת תגיע לשם אבל זה לא קורה ואין לך מושג למה (כי יש באמצע הפרעת קשב, זה למה).

לא חסרים מחקרים וסטטיסטיקות על ההשפעות השליליות של הפרעת קשב לא מטופלת בכל תחומי החיים וארחיב על זה גם בפעם אחרת, אבל הנקודה שנותרת בעינה זה שהיעדר טיפול להפרעת קשב ולקשיים שהיא מעוררת יכולה לפגוע לטווח ארוך בילדים, שעבורם החוויה של הפרעת הקשב לא חמודה כמו המילה "שובב".

אין שום דבר רע בילדים פעלתניים, אין שום דבר פסול בהשתטות וקצת שובבות לכשעצמם, אבל כששורש ההתנהגות נובע למעשה מהפרעת קשב, ברוב המקרים יהיה קושי להתאים את ההתנהגות לסיטואציה מתי זה מתאים ומתי לא, יהיה קשה לשים לב לפעמים כשפוגעים בחבר, או להגיב באופן מותאם. לפעמים זה יכול להגיע גם לכדי סיכון עצמי.

אף אחד לא רוצה "להכחיד" ילדים שובבים, מה שבעלי מקצוע רוצים זה למנוע נזקים רגשיים, נפשיים וחברתיים ארוכי טווח יחד עם לפעמים פערים בלימודים ומימוש הפוטנציאל.

אלו לא תמיד דברים שרואים מבחוץ, ולפעמים רק בראייה לאחור אני מבינה כמה ההפרעה שיבשה את התחום החברתי אצלי, כמה היא שיבשה את ההערכה העצמית שלי (במנותק מציונים, אלו דווקא היו מצויינים).

אני יודעת שלילדיי אני רוצה לאפשר יותר. למי שאין הפרעת קשב, לפעמים קשה לתפוס את חוסר האונים מול ההפרעה שמכתיבה את ההתנהגות לפעמים ולא מצליחים לעצור או לשנות.